סיפור הלידה של יעל - ויב"ק 2

הלידות הקודמות שלי היו חוויות מסעירות. לידת ילד ראשון היא מסעירה כשלעצמה, אבל היא יותר מסעירה כשהיא לא נגמרת באופן רגיל/טבעי. היא התחילה לאחר מחלת חום ממושכת, בירידת מים מקוניאלים והמשיכה בצירים כואבים מאוד מזירוז (פיטוצין).

הלידה לא התקדמה במשך שעות, ואחרי לילה מתיש מאוד וקשה, נכנסתי לניתוח בהרדמה מלאה.

יצא ילד מדהים ואני הייתי על הקו שבין אושר גדול לבין התאוששות כואבת- פיזית ונפשית.

"חפרתי" ללא הרף, וככל שחפרתי יותר לא מצאתי תשובה.

 

רציתי מאוד שהלידה השנייה תהיה "חוויה מתקנת" ובהריון השני החלטתי לקחת דולה מנוסה. לא הייתי מאוד לחוצה מהלידה, ועם זאת התעסקתי בה רבות במהלך ההריון. כשזה התחיל שוב בירידת מים, הבנתי שזה יכול להסתבך... הצירים לא הגיעו, ונסעתי לבית החולים לבדיקה. רציתי זמן וסבלנות לכן חתמתי ויתר על אשפוז ונסעתי הביתה כדי לתת לצירים קרקע להתפתח. הם אכן הגיעו והתגברו. כשחזרנו לבית החולים המוניטור הראה ירידת דופק כל ציר. אחרי כמה שעות של צירים וניסיון לא מוצלח לאפידורל (שהוצא), לא הייתה התקדמות והובהלתי שוב לניתוח. שוב יצא ילד מדהים ושוב התאוששות לא פשוטה...שוב אותם תחושות ואפילו חזקות יותר...האם אני לא מסוגלת ללדת? מה עשיתי או לא עשיתי כדי למנוע את זה? ומה יהיה בפעם הבאה?

 

על אילן וטלי שמעתי מזמן וידעתי שיש דבר כזה של ניסיון לידה רגילה גם לאחר שני קיסריים. מתחילת ההריון השלישי כתבתי את הטלפון שלהם על המסמך של "פגישות שצריך לקבוע בהריון" והגעתי אליהם כבר בשבוע 20. אמרתי להם שאני מתלבטת ולא קיבלתי החלטה והמשכתי לחפור בזה כל ההריון...

כולם המליצו לא לקחת סיכון מיותר אבל ידעתי שגם בניתוח יש סיכונים והשלכות... לקראת סוף ההריון החלטתי באמת לא לקחת סיכון וללכת על ניתוח. בשבוע 34 חשדתי שיש לי ירידת מים ונסעתי לבית החולים. הצוות במיון יולדות היה נחמד, אבל חוויתי התכוננות לניתוח (המשפט "הגיעה יולדת לסקציה, אחרי שתי סקציות" גרם לי ישר לבכות). שוחררתי. לא היה ברור אם ירדו לי המים והפגייה הייתה סגורה עקב זיהום.  יצאתי ומיד התקשרתי לאילן.  אילן הרגיע אותי ואמר לי לבוא לבדיקה. נסעתי אליו (נסיעה של 5 דקות), חיוך ושמחה התפשטו בי וידעתי שקיבלתי החלטה. הבנתי שאני רוצה לנסות ללדת, וגם אם יסתיים בניתוח, אהיה שלמה עם זה.

 

אילן היה מקור הסמכות הרפואית, הנינוחה והבטחה שהייתי צריכה. אמרתי לו במקום שהחלטתי וקבענו לעשות מהר את כל ההכנות הנדרשות. בסופו של דבר ב34 הייתה לי הפרשה מרובה (פטרייתית) ולא ירידת מים וההריון המשיך. התקדמנו לקראת לידה. בעלי נסע לחו"ל בשבוע 37. לשנינו היית הרגשה שמשהו יקרה, אבל מצד שני שאם הוא לא ייסע אז לא יקרה כלום...

בעלי נסע ביום שני אחרי הצהריים. ביום שני בערב, לאחר שהשכבתי את הילדים ירדו המיים. הפעם זה היה הדבר האמיתי. התקשרתי לאילן וטלי, וכרגיל הם הרגיעו אותי ואמרו שעכשיו מחכים. החלטתי להתקשר ולהודיע לבעלי למחרת בבוקר. הלילה עבר עם תחושות עמומות של צירים, אבל ידעתי שיש לי עוד הרבה זמן.

בבוקר התקשרתי לבעלי ונסעתי לבית החולים בהנחיית אילן לבדיקה. אילן הגיע כדי לשחרר אותי, לתת אנטיביוטיקה להרגיע שוב...

בעלי הודיע שיחזור בלילה ולי לא היה ברור אם יספיק להתחלה או לא (לסוף ידעתי שיגיע). בלילה נעלמו הצירצורים אבל איך שהוא פתח את הדלת (ב5 בבוקר) הם חזרו. הוא הלך לישון ואני נסעתי שוב לבית החולים, מוניטור ובדיקת דם. מתי זה כבר יתחיל? עוד כמה זמן אפשר לחכות? חוזרת. הוא עוד ישן. צובעת עוד שכבה בשידה של התינוקת שלי. ההכנות בעיצומן.

מתעורר ומחליטים להביא את הקטן מהגן. אני בחוץ. רוצה צירים בשקט... בארבע, לפני שהגדול מגיע, מחליטה לנסוע למרכז לידה, למרות שהצירים עוד נסבלים בבית. רוצה את השקט ששם, את הריכוז שצריך כדי להביא את הלידה.

נוסעים ומדברים. אילן וטלי מקבלים אותנו ומשאירים אותנו לבד כדי להעביר זמן. מעבירים שעתיים/שלוש בצימרים לבד. הצירים מתגברים. אני כבר לא יכולה לדבר ומתחיל להיות כואב. רוצה עזרה וקוראת לטלי. טלי באה ואני מבינה כמה המגע שלה עוזר. כמה הוא חשוב. מתחילים "לעבוד" . הזמן עובר. קסם הקוסמת מגיעה להחליף את טלי ואילן מגיע לבדיקה. פתיחה קטנה, צוואר אחורי מאוד... אוף... זה מה שהיה בלידות הקודמות. אבל לא מתייאשים, ממשיכים. הצירים מתחזקים, לא מוצאת תנוחה, שוכבת על המיטה ואז... הצירים מתרחקים ופתאום יש מרווחים גדולים (של 10 דקות טלי). ממליצה לנו לנוח. אילן וטלי אומרים שזה קורה בשלב הזה... כולם הולכים. בן זוגי נרדם, ואני בין נשארת עם מרווחים גדולים אבל צירים כואבים מאוד. כמה זמן עובר? לא יודעת, אבל כשיש לי תחושה שהם חוזרים לקצב קוראת שוב לטלי.

 

מעבירות צירים יחד. זה ארוך! טלי מנמנמת בין הצירים ועוזרת כשיש ציר. אני צריכה אותה. באיזשהוא שלב אנחנו מרגישת שהילדה יורדת. עובדת. בועטת לפני ציר, ובציר מתקדמת למטה. פעם ראשונה שאני מרגישה את התחושות האלו. זה נותן לי תקווה ושמחה. אילן מגיע, בודק שוב. הגענו לפתיחה של חמש! אפשר להיכנס למים... המים נעימים אבל הצירים ככ כך כואבים... הופכים להיות בלתי נסבלים... שוב עולות בי מחשבות- האם מסוגלת? אומרת לכולם שקשה/כואב וכולם מעודדים. המון ידיים עליי במיים. קסם חוזרת ועשיו טלי קסם ובעלי איתי. כולם תומכים. מרגישה שהצירים אפקטיבים. שהילדה שלי יודעת את הדרך. חזקה. לא נלחצת. היא מחזקת אותי. מחכה ל כך לבדיקה של אילן.

אילן מגיע. פתיחה שמונה! איזה יופי. מחליטים להישאר עוד שני צירים במיים ולנסוע לבית החולים. כל כך רוצה אפידורל... יוצאים מהמים. עוד צירים. כולם מקלחים אותי, מלבישים ונוסעים. צועקת בג'יפ. מגיעים. עולים לחדר. מתי אפידורל? אינפוזיה- הכנות- צירים- המרדים מגיע. מכין אותי. רק שלא יפשל כמו בלידה הקודמת. הפעם הזו אני לא לבד בחדר. איזה כיף. כולם איתי. מקבלת אפידורל, ולא מרגישה שום שינוי... מבקשת עוד מנה. המרדים חוזר ואני מתחילה להרגיש הקלה... מרגישה את הצירים אבל בקטנה. היא קרובה הלידה, הילדה. אני בפתיחה תשע וחצי. כולם נרגעים, צוחקים,  הולכים לשתות קפה. מחכים. הזמן עובר ואני רוצה כבר להיות אחרי. פתאום מבינה- זה עוד מעט באמת קורה...טלי וקסם מתחילות שוב לעבוד איתי ורק כשאני על הצד אני מרגישה אותה שוב יורדת, קרובה... באיזשהו שלב נוגעת- זה רך. זה הראש שלה? ואז זה מספיק קרוב, מתחילה ללחוץ. אילן מציע לראות במראה. בהתחלה אומרת שלא צריך, אבל אח"כ רוצה. מתחילה ללחוץ ורואה אותה מתחילה לצאת. עוד ציר. לוחצת חזק. הראש כבר בחוץ. לוחצת עוד, כבר לא מסתכלת ואז אילן נותן לי למשוך אותה עלי. היא בחוץ, היא עלי!!! עור לעור. מתוקה, משמחת, מרגשת. כולנו מחייכים, מתרגשים. היא רגועה. אני מרגישה את חבל הטבור פועם. אח"כ הוא מפסיק והשיליה יוצאת. היא יונקת. היא עליי. איזו שמחה. כל היום עובר בנעימים. התאוששות מהירה כל כך. אני מופתעת ונרגשת.

 

השתחררתי למחרת הביתה. היו כמה ימי החלמה, היו גם כאבים, אבל שונים לגמרי מהפעמים הקודמות.  

גם ניתוח יכול להיות חוויה טובה (בייחוד אם הוא מבחירה, תוך שלמות והשלמה), ופגשתי כאלו עבורן הוא היה באמת חוויה טובה.

הבחירה היא לא פשוטה ומאוד אינבדואלית. עבורי, הפעם, זו הייתה בחירה נכונה וחוויה טובה לשנינו. שמחתי על הבחירה, על שניתנה לי ההזדמנות. מרגישה אינטימיות אדירה עם אילן, טלי וקסם. רק הסבלנות שלהם, הניסיון שלהם והיכולות שלהם אפשרו לי את זה. מודה להם על התמיכה, על הסבלנות, על האחריות הגדולה, על האינטימיות, על ההצלחה ועל השמחה המשותפת להוציא את הילדה שלנו לאוויר העולם. ברוכה הבאה.