סיפור הלידה של מעין
יומיים לאחר הלידה, מצאתי את עצמי יושבת בבית עם מעין בידיים, הסתכלתי סביבי וחוץ מהנוף של הים שאנחנו רואים מביתנו, בפעם הראשונה שמתי לב שכמעט כל תמונה בבית מכילה אלמנטים של מים. גיל ואני תמיד נמשכנו למים, לרחש, למגע, לריגוש שיש במים וזאת מיצינו דרך התחביב שלנו, צלילה. כשנכנסנו להריון בפעם השנייה, מיד חשבתי איך אני מתקנת את החוויה של הלידה הראשונה שהייתה מאד קשה לשהם ולנו? איך אני מגיעה ללדת עם ביטחון, עם תחושת השלוה שתמיד דמיינתי לעצמי כשחשבתי על לידה. זו הרי חוויה עוצמתית שאין כמוה, הגוף והנפש מתאחדים באופן האולטימטיבי בשביל לתת חיים. ידעתי שאני רוצה הזדמנות לחוות את הלידה עם כל מה שזה אומר. אך איך עושים זאת כשהסביבה כבר מתוכנתת לדאוג, להתערב, לא ממש לסמוך על האישה שתוכל "לעמוד בלידה טבעית..."?
כשהגעתי לאתר האינטרנט של ג'הרה דולה אשר שייך לד"ר אילן הלוי, גינקולוג מומחה ואשתו טלי, הידרותרפיסטית ודולה,
הבנתי שאפשר גם אחרת...
דיברתי עם חברה שלי, תמר, שילדה ממש לא מזמן בלניאדו והתברר לי שבעצם ילדה עם אילן, טלי, ודולה מהצוות שלהם. כשסיפרתי לה שהחלום שלי הוא לידת מים, אמרה "אה, אי אפשר לתאר את המדהימות של המקום הזה והצוות."
גיל חשש (וגם אני במידה מסוימת) שמדובר בלידה במרכז לידה ולא בבית חולים...ביקשתי ממנו ללכת, לראות, לשמוע ואז להחליט.
התקשרתי לאילן לשאול ולספר קצת על הרקע של לידה טראומתית, מכשירנית, זירוז לשוא וכו...קולו וההסברים שלו הרגיעו אותי שמה שהיה היה ומה שעכשיו עכשיו. קבענו להיפגש בעוד מספר שבועות. כשגיל ואני הגענו למרכז הלידה בפעם הראשונה, ליבי נפעם מהיופי, הרוגע, הנועם שבמקום ובמיוחד שבאנשים. הבנתי מיד שהגעתי למקום הנכון.
בשבוע 40, לקראת התאריך המשוער של הלידה כבר שמעתי אנשים שואלים, "נו, אז אם לא תלדי השבוע, יעשו זירוז?"
למה זירוז, חשבתי, הרי טוב לו בפנים... לקראת סוף שבוע 42 כשאני כבדה, לא ישנה, אך סה"כ הכול חשה מצוין, הם הגיעו, הצירים.
כל כך שמחתי שחיכיתי, שהקשבתי לגוף שלי, שהקשבתי לאילן וטלי שאמרו שאין מה למהר, הגוף עושה את שלו.
ביום חמישי ה22 באפריל, לאחר לילה של וירוס בטן שכנראה עבר אלי משהם בני בן ה3 ושמונה חודשים...הגעתי ללניאדו ושם אילן בדק,
אמר שאין לידה, החלטנו לעשות "סטריפינג" לזרז עניינים באופן טבעי. לאחר מכן, גיל ואני הלכנו להליכה בים בחוף של מעין צבי...חוף נטוש, שקט, נראה כאילו הציוויליזציה עוד לא הגיעה לשם. היה לנו זמן איכות אינטימי שאני בטוחה עזר לגוף להבין שאפשר ללדת: אנחנו יחד.
ביום חמישי באחת בלילה ה23 באפריל, התעוררתי עם תחושת פרפרים שאט אט הפכו לצירים אמיתיים. נכנסתי לאמבטיה לכמה דקות ולאחר שעה הבנתי שכדאי שאעיר את גיל. "זה פה it's the real thing..." אמרתי. ההתרגשות החלה...שהם ישן ולמזלנו אימי כבר הייתה אצלנו כי יום לפני "הייתה לי תחושה שזה קרוב..." לאחר שעה של צירים עקביים שנמשכו 40 שניות בהפרשים של 3 דקות התקשרנו לאילן, שאמר להגיע למרכז לידה עוד שעה בערך...התחלנו לבדוק שיש לנו הכל, כשהגיע ציר עמדתי, התנועתי, ישבתי על הכדור פיזיו, כאבתי, נשמתי, והתרגשתי. בין הצירים הכול היה כרגיל, הרגשתי קצת כמו שתי אישיויות מאד שונות אחת מהשניה... אך זו הייתי אני, הבנתי שזו אני, חווה את ההתחלה של מסע קסום אל עצמי שבסופו אכיר את בני השני.
חמש דקות לפני שהיינו אמורים לצאת מהבית הערתי את אמא שלי ושתי דקות לאחר מכן שהם התעורר. איך הוא הרגיש? איזו אינטואיציה... הוא רץ למיטה שלנו ואני בין ציר לציר אומרת לו שאבא ואני הולכים ללדת, הוא שואל: "מה, אז יהיה לנו תינוק היום?" ואני עונה שכן, הוא הולך לסבתא שלו וגיל ואני יוצאים...הסתבר אחר כך ששהם לא הצליח להירדם ופשוט חיכה עד שנחזור הביתה בשישי בערב...
הדרך לקדימה הייתה פרושה לפנינו, שקט וכבישים ריקים, איזו הקלה. אך אופס, פתאום גיל אומר "אל תכעסי עלי אבל צריך למלא דלק..." ואופס, שכחנו את התיק שלי בבית...טוב, החלטתי להתרכז בצירים...זה לא היה פשוט כי במכונית הצירים הרגישו בלתי נסבלים כי אי אפשר לזוז ולאפשר לגוף לנוע עם הציר, זה היה קשה. כשחנינו מול המרכז התמלאתי התרגשות, חודשים דמיינתי את הרגע שאני נכנסת בשער העץ ואילן, טלי והדולה (שלבסוף הייתה דפנה שלא הכרנו אך מסתבר שזה היה הבליינד דייט הכי מוצלח בחיי!!) מקבלים את פנינו. ואכן כך היה. "יש לך פנים של לידה" אילן אומר ומחזק את תחושותיי שהגעתי בזמן הנכון.
נכנסנו למרכז שממש מרגיש כמו צימר בצפון, ריח הנרות הנעים היה מרגיע, האור שליו ואינטימי. אילן בדק אותי, צוואר מחוק לגמרי עם פתיחה של 2.5 ס"מ. הוחלט שנלך לנוח. גיל מיד נרדם כמובן, "תשמור על הכוחות שלך, תצטרך אותם" אמרתי...ניסיתי לשכב אך היה מאד קשה בצירים, התהלכתי, ישבתי על הכדור, ומידי פעם חשבתי "וזה רק הולך ומתגבר..." בכל ציר חשבתי על קיה, המורה שלי ליוגה היריון, שמעתי אותה אומרת שכל ציר מקדם את התינוק לתוך תעלת הלידה ואני יכולה לעזור לו עם התנועות והריכוז. ואכן, התרכזתי, התכנסתי, למרות חששותיי ממה שאפגוש בתוך עצמי במיוחד עקב חווית הלידה הקודמת בה לא הרגשתי את הצירים הטבעיים אלא את האפקט של הפיטוצין...ואז אפידורל שלקח את התחושה...
בשעה 6:30 טלי הגיעה וראתה שהמצב דיי דומה אז החלטנו להיפגש שוב ב8:00. אז כשאילן בדק אותי שוב, כבר היתה פתיחה של 4-5 ס"מ...החלטנו להעביר עוד קצת ב"יבשה" ואז להיכנס לבריכת צירים לטיפול ג'הרה עם טלי. ב"יבשה" דפנה עזרה לי במהלך הצירים, עיסתה לי את הבטן והגב, ואני המשכתי להתנועע. ואז כשנכנסתי לבסוף למים שליטפו את גופי ומיד הרגיעו את הכאב במידת מה, הרגשתי בת מזל שיש לי את האפשרות להרגיש את עצמי עם כל מכאוביי והחוזק שבגופי...זו הנפש ממנה חששתי, פן תרגיש את פחדיי ותהווה מכשול...כשטלי החלה את הטיפול, כשאני שוכבת על הגב, רגליי מונחות על המצוף וראשי בידיה, נזכרתי בלידה של שהם, ראיתי את עצמי שוכבת ללא אונים, ומענה, האם התינוק שלי בסדר...הפחד לאבד אותו הציף אותי. הפחדים אט אט הפכו להתרגשות ששהם בבית מחכה להכיר את אחיו הקטן, העובדה שגיל עימי ומאפשר לשנינו חווית תיקון מדהימה שכזאת ריגש אותי עד דמעות. עצרתי את הבכי עד שאמרתי לטלי "אני רוצה לבכות אבל לא מתוך כאב..." "מצוין, תלכי על זה" טלי אמרה, מצאתי את ידה החזקתי אותה והסכר נפתח, הבכי יצא ממעמקים, קראתי לו והוא המשיך לשטוף אותי, לנקות אותי, עד הטיפה האחרונה. גיל אז נכנס למים, מצד אחד טלי ומצד שני גיל, במגע עדין ומאד יעיל, עדיין מאד תומכים בכל ציר וציר שמגיע, הכאב מתחזק, העוצמה מוציאה ממני קולות של חיה ואני שם. גיל ואני נשארנו לבד בשלב מסוים, וכשאמרתי לו "תודה" שוב הדמעות הגיעו והרגשתי שתהליך הניקוי הפנימי גם חל עליו.
כשיצאתי לשירותים לאחר זמן מה, כבר הייתה פתיחה של 8 ס"מ וביציאה הבאה מהבריכה כבר פתיחה מלאה והייתי מוכנה לעבור לאמבטיית לידה. בקושי זזה, עליתי לאמבטיה, כשגיל יושב מולי ואני רוכנת עליו, כורעת ומוכנה ללדת...טלי מימיני, דפנה מאחורי גיל ואילן משמאלי. הרגשתי מוקפת אהבה, ביטחון, אמון שלם בי, ביכולת שלי ללדת.
צירי הלחץ החלו, ואני חשבתי שאם מעין לא יוצא עכשיו, איך אוכל לעמוד בכאב המוזר הזה? הלחץ הזה? השעה הייתה 11:00.
בכל ציר שהגיע הרגשתי שהנה הוא יוצא, אך כשהציר נגמר ומעין עוד בפנים, הרגשתי תסכול, אז התחלתי לדבר איתו...אמרתי לו שהנה אני עוזרת לו לצאת, שאני מחכה ומצפה להכיר אותו, שאבא רוצה להכיר אותו, לנשק ולחבק. ששהם מחכה בבית...כשהגיע ציר אמרתי לו "הנה עכשיו זה קורה..." מידי פעם אילן נתן עדכון היכן הראש, שמעתי קולות אומרים "כל הכבוד, נשימה ארוכה, מעולה." בכל ציר ממש ניסיתי לא לשרוט את גיל מרוב כאב...וואו כמה דברים עברו לי בראש באותו זמן. מידי פעם אפילו הסתכלתי על השעון, כמה זמן אוכל להחזיק מעמד?
ואז, שמעתי, הנה הראש, רוצה להרגיש? בתחילה אמרתי לא, אחר כך ניסיתי, אך היה קשה מידי גם לעבור ציר וגם להרגיש,כבר רציתי לחוש אותו עלי. אילן אמר "זה ממש הסוף" ואני חשבתי ואז אמרתי "זו רק ההתחלה"...של חיים חדשים, משפחה של ארבעה... "הנה הראש", הרגשתי כיצד מעין יוצא מתוכי לתוך המים, וכשכולו היה בחוץ הרגשתי את ה"היי" הכי מרומם שהרגשתי איי פעם. תחושת ההקלה על הגוף קודם כל ואז הנפש הרגועה: שמעתי את הבכי הראשון שלו, אילן העביר אותו מתחתיי ביני לבין גיל, התיישבתי והחזקתי את מעין בזרועותיי כשגופו עדיין במים, עטפו אותנו במגבת חמה ונעימה, והוא פשוט היה יפה תואר, מתוק, עם שפתיים ומבט של אחיו הגדול. איזו הקלה, התרגשות, אהבה ורוגע שררו בחדר. יצאנו לאט מהאמבטיה למיטה וחיכינו שהדופק בחבל הטבור ייפסק לבד. זה לקח כמעט 15 דקות לדעתי ואז גיל חתך אותו. מעין נולד ממים למים (כי מיי השפיר ירדו רק בלידה עצמה).
גיל נראה היה רגוע, שליו, שמח, ומתרגש. עשינו את זה!! לא להאמין שלאחר כמה שעות של מנוחה, מקלחת, וארוחה מעולה,
כבר היינו בדרך לבי"ח לניאדו לבדוק את מעין והביתה.
היה קשה להיפרד מדפנה, טלי ואילן, הרגשתי שאני רוצה לקחת אותם איתי...התמיכה האין סופית שלהם פשוט חיממה לי את הלב
והיום, 14 יום לאחר מכן, אני עדיין חושבת ונזכרת בנתינה שלהם ומתמלאת נשימה.
הגענו הביתה ב21:15 בערב של יום שישי. אמא שלי ואבי עזרו עם שהם שהיה באמבטיה באותו זמן. התיישבתי על המיטה שלנו ושהם בא להכיר את מעין. בתחילה אמר שלא קוראים לו מעין אלא "פו"...(הדוב...) אך לאחר 10 דקות, השם מעין יצא מפיו ללא הפסקה. הוא ליטף אותו, הריח אותו ואמר "זה מדהים אמא, יש לו ריח של פרח..." לאחר כמה דקות של ביחד, שהם החל לבכות בכי חרישי, בא לחיקי, ואמר "אני מתרגש" אמרתי לו שגם אני, וזה בסדר להוציא כי הוא הרי חיכה למעין המון המון זמן, והנה הוא פה. שהם נרדם לידי לאחר כמה דקות. והנה מסע קסום אחד הגיע לסיום ואחד מתחיל: החיים בארבעה...