סיפור הלידה של עמית - ויב"ק 1

וואוו !! ילדתי ! ילדתי ! כן, אחרי ניתוח קיסרי ילדתי ! 

בניגוד לכל אנשי ה"עדר" המצוי  שהבליחו לעברי: "טוב אחרי קיסרי אחד, בודאי יהיה קיסרי נוסף"...

 

לא האמנתי שאפשר להגיד על לידה: "איזה כיף ושהיה מדהים" ! תחושה עילאית כזאת באמת עוד לא הרגשתי.
הצעקה האחרונה היתה לא מתוך כאב אלא מתוך אושר אחד גדול.

 

וכן, המשפט שאמרתי הראשון הוא "תודה לאלוהים", וצר לי לפגוע ברגשות הציבור הדתי, אך התכוונתי במקרה הזה לד"ר אילן ולסגנו: טלי.
יצאתי מבית החולים עם תינוק ועם תחושת נצחון, כאילו הכל כבר עשיתי בחיים ומימשתי את כל המטרות... הכל כמעט התגמד אל מול ההרגשה המדהימה הזאת של להצליח ללדת, של לחוות לידה, של החוויה שהילד יצא ממני בזכות המאמץ והיכולת שלי.
לראות את המבט הראשון של התינוק, לנשום איתו את הנשימה הראשונה והכי חשוב לחבק אותו כמה שאת רוצה, מבלי שיקחו אותו ממך.
שלא כמו בלידה הראשונה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) שהסתיימה בניתוח ואחרי כמה שעות של התאוששות, "הביאו" לי תינוק,  שכמובן יצא ממני ואמרו לי: "הנה התינוק שלך", עכשיו אחרי שדחפו לו בטעות או שלא בטעות, סימילאק (כי הייתי רדומה אחרי ניתוח והוא בכה) מסרו לי : "את יכולה להניק אותו וזה אפילו כדאי"...
ברור לי שאת הרגש שלהם הם שכחו בדרך ללימודי אחיות מוסמכות... ברור שרציתי להניק אבל את הרפלקס הראשון של היניקה, אוהד, הבן הבכור שלי פספס...
אין הרגשה יותר פוצעת מזו שלוקחים לך את התינוק שאך הרגע יצא מגופך ומאפשרים לך לראות אותו רק כעבור שעות.

הפעם, בלידה של עמית, לא הרשיתי לאף אחד מהצוות של בית החולים להתקרב לחדר, הודות לד"ר הלוי, שאפשר לי ללדת בלי התערבויות של הצוות הרפואי בבית החולים ולפי שיקול דעת שלו ושלי בלבד.

אז הנה קצת מסיפור הלידה:

ביום שלישי 24.11.09 עוד הגעתי לפגישה ראשונה עם טלי. כן הכרות כזאת לפני תחילת הטיפול של הג'הארה...
אז פתחנו כולנו יומנים, אילן, טלי והדולה יפעת..וקבענו להיפגש בשבוע שלאחר מכן עם בעלי ולהתכונן ללידה
אלא שהלידה הגיעה קודם.. מסתבר, קצת מוקדם מן הצפוי, בשבוע 34.

ביום רביעי, 25.11.09 עוד הלכתי לעבודה, כאילו ההתכווצויות בבטן שליוו אותי הם חלק מכאבי "סוף ההריון".
התקשרתי לד"ר אילן רק לקראת סוף היום..הוא הציע שאלך לעשות מוניטור, ואני החלטתי שאני לא נכנסת לאף בית חולים מלבד לניאדו,

ששם אני מקבלת את ד"ר אילן בעצמו ולא רופא אחר.

תוך כדי נסיעה מחיפה לכיוון נתניה, הבנתי שמדובר בצירים ולא סתם התכווצויות למיניהן.

הייתי בדרך לאילן.

הגעתי למרכז הלידה של אילן. טלי קיבלה אותי להפתעתה, ולאחר מבט חטוף בי זרקה משפט קצר:

"את בלידה, אני הולכת לשים עליי בגדי עבודה"... מיד רצה, התארגנה ודיווחה לאילן שהיה בדרכו אליי.

שמחתי לשמוע מטלי שאני בלידה. לאחר דקות מצאתי את עצמי עטופה בהרבה בטחון ובליווי של טלי, שמאותו רגע לא עזבה אותי

לרגע (וכל הכבוד על הכוחות !
אלוהים, מילא אני יולדת פעם אחת אבל טלי, שתהיה בריאה, עוברת לידה כמה פעמים בשבוע...)

אילן הגיע במהירות ומיד בדק אותי. הייתי בפתיחה של 6 ס"מ.
קיבלתי אישור להיכנס לבריכה הגדולה ולהעביר שם את הצירים....
היום את יולדת, בישר לי אילן בשמחה... ואני כמובן הייתי רגועה.
כל עוד הגעתי לאילן בשלום...אני רגועה, אמרתי לעצמי. ואת היתר אני משאירה לניצוחו הבלעדי.

טלי ואני נכסנו לבריכה, וטלי עיסתה לי את אזור הגב התחתון. כל ציר שבא, קיבל "טיפול אישי" מטלי,

ובעזרת הליווי שלה, הצלחתי לעבור את הכאב בשלום...עד הציר הבא.

השהות במים היתה חוויה כייפית, עד כמה שזכור לי, בין ציר לציר...
מה שבודאי זכור לי היטב זה הטיפול המפנק שקיבלתי מהצוות. טלי דאגה להשאיר אותי שפויה, יפעת פינקה אותי עם תה מדי פעם..

דיברה אליי והרגיעה אותי.
לא ממש רציתי לצאת מהמים החמימים והמרגיעים, אבל אילן קרא אותנו לסדר: "צריך לעשות בדיקה"...

טוב אז יצאנו מהמים, יפעת דאגה לעטוף אותי במגבות החמימות הנעימות של טלי..
שוב בדיקה כולל דופלר, אני בפתיחה של 8 ס"מ !! וואוו.

אילן מסר לי בחיוך, שאני עומדת ללדת בקרוב, ומסר שזה הזמן לנסוע לכיוון בית החולים, במידה ואני רוצה להגיע לשם.
הוא המליץ במקרה שלי לנסוע לבית חולים,  מאחר ואני בשבוע 34 והתינוק צפוי לצאת פג, ואולי צריך טיפול מיוחד וכו'...

אז כמובן שקיבלתי את עצתו, שטפתי את עצמי במים, התלבשתי ואילן הסיע אותי בג'יפ שלו למסע חיי.

כן זה כמעט כמו "מלכת המדבר" או מסע הישרדות שכזה, רק שהיה ברור לי שבכל זאת מדובר בלידה.

הדרך ללניאדו היתה מלווה בצירים רבים ותכופים. הרבה יותר כואבים מאלו שבמים..
טלי, שוב, שתהיה בריאה, לא הפסיקה עם העיסוי במקומות הנחוצים, חיבוק חם ותומך שביקשתי ועוד ועוד יחס מפנק ומרגיע.

 אימי ויפעת הדולה ישבו מלפניי ותמכו מהצד האחר.

הגעתי סוף סוף לבית החולים.

שוב ציר, עומדים בפתח הכניסה ומחכים שיעבור וממשיכים ללכת.

חדר הלידה הוכן עבורנו, בפיקודו של אילן.

בדיקה נוספת: "אני בפתיחה של 10 ס"מ".

הציר נעשה כואב יותר... טלי ממשיכה את העיסוי, יפעת נושמת איתי עם כל ציר..
הצירים נעשו כואבים... כמעט נכנעת לכאב.. אבל לא, אסור לי לוותר. אני אעשה זאת, בגדול, אסור לי לוותר.

הגעתי לשלב הזה בפעם הקודמת ושם נתקעתי... פחדתי מהנורא מכל... שהלידה לא תתקדם.

אבל אילן היה ברקע, עמד לנגד עיניי כל העת וזה נתן לי תחושת בטחון. אני אלד, כי אילן מקסימום יעשה לי ואקום...ככה הרגעתי את עצמי..

ציר ועוד ציר, כמעט ביקשתי אפידורל, כי רציתי לדעת אם יש כאב יותר גדול מאותו כאב שחשתי ואילן דאג להרגיע: יותר מזה – לא יהיה...

אז המשכתי והראש כבר היה ממש למטה.

עכשיו נותר ללחוץ. עוד מאמץ אחרון ואני עם תינוק ביד.

לחצתי..אילן סייע להתנגדות..עוד ציר שניים והוא בחוץ..

זה היה מעודד ולחצתי כמו מטורפת...עוד ציר אחד, אילן מדווח...

זה היה הציר האחרון והמשמעותי בחיי. עם חיוך על הפנים, שלא אשכח אותו, אילן הוציא את עמית ומיד שם אותו עליי.

"אלוהים" אמרתי לטלי, "הכוונה לבעלך" "ואת סגנו". תודה ואוו !! זה היה מדהים.

אין מילים לתאר. 

חווייה לכל החיים. 

לכל מי שעדיין מתלבטת: אין צורך להגיע לניתוח קיסרי שני או לקחת סיכון לתוצאה כזו.

אילן לא הבטיח הצלחה אלא את מירה מאמציו ואני אמרתי לעצמי שכדאי לי לפחות להגדיל את הסיכוי ללדת לידה רגילה !

לידה אמיתית = חוויה לחיים.

אילן וטלי יקיריי, תודה תודה תודה על התמיכה ועל חוויה נפלאה, בזכותי ובזכותכם יצאתי עם חיוך שלא נמחק.