סיפור הלידה של סיגלית - ויב"ק 2

עוד בהריון הראשון (2003) פנטזתי על לידה וגינאלית ללא כל התערבות רפואית (בלי זירוזים, אפידורל ושאר אלחושים והסחות דעת).

בעיני רוחי ראיתי את עצמי יולדת כמו אמזונה, מתחת לאיזה עץ ביער, מחוברת לכוחות שלי ושל הבריאה. זו בעצם המשמעות של לידה מבחינתי – לאפשר לגוף שלי לפעול לפי "התוכנית הגדולה", לאפשר לו להשלים את המעגל כולו, זה שהתחיל בהתעברות, ממשיך בצירים ובלידה ועובר להנקה. רציתי ללדת, להרגיש את החוויה הזו, להיות נוכחת פעילה בהבאת הילד שלי לעולם. רציתי את כל החבילה – לכאוב, לשמוח על החיים החדשים, להניק את התינוק מיד כשייצא (לתוך תאורה רכה, באווירה עוטפת ונעימה, יחד עם צח, בשקט), לאפשר לצח לחתוך את חבל הטבור. נו, בקיצור רציתי לידה כמו בסיפורים. משהו חם, עוטף, שיעביר לילד שלי את המסר "ברוך הבא לעולם שלנו. אבא ואני נעשה הכול כדי לרפד את הילדות שלך ולעטוף אותך באהבה".

במסגרת האילוצים של זמננו, אפילו "הסכמתי להתפשר" על לידה וגינאלית רגילה, בבית חולים. אולם, רצה הגורל (ואולי גם העובר) והדברים התגלגלו לכדי ניתוח קיסרי – קיבלתי את ההיפך הגמור מכל מה שדמיינתי, אבל לא שכחתי לרגע שבסופו של דבר הילד שלי בריא, גם אני וזה העיקר. הייתי בטוחה שבלידה הבאה שלי (2006) יתרחש התיקון, אבל גם אז נפגשנו – אני, המרדים והאפידורל, בחדר ניתוח. האמת היא שמאותו רגע היה לי ברור (לפי מה שמספר רופאים טרחו להבהיר לי, ובעיניהם ברק קר של אזמל מנתחים), שחלון ההזדמנויות שלי נסגר ומעתה והלאה, אוכל ללדת רק בניתוח קיסרי. כך נרמסה לי ברגל גסה הפנטזיה על לידה מעצימה (כמו שכאלה שמבינות בזה, איחלו לי הפעם).

והנה זה פלא, מתישהו במהלך ההיריון לחשה לי מישהי ש"עשתה את זה", שאפשר ללדת בלידה וגינאלית לאחר שני קיסריים.

נפעמת מעצם הרעיון, חיפשתי חומר באינטרנט ולמרבה המזל האתר הראשון שהגעתי אליו היה שלך ושל אילן. השאר היסטוריה. מעצימה.

מאחר והלידות הקודמות היו ניתוחים, הכול היה שונה בלידה הנוכחית. תחילה העובדה שזו הייתה, אכן, לידה. ההכנה הנפשית-מנטאלית הייתה שונה. הפעם הכנתי את עצמי לחוויה ותפישה אחרת של כאב, כשלתמונה נכנס גורם אי הידיעה. בניגוד לפעמים הקודמות, שבהן היה תאריך והייתה שעה שנקבעו מראש והרגשתי כאילו נכנסתי לחנות ויצאתי עם הילד/ה שלי, הפעם נכנס לעניין גורם ההפתעה. הכנתי את עצמי לזה שהכול פתוח והרשות נתונה – לא ידעתי מתי אלד ואיך, כמה זמן יארכו הצירים, איך זה ירגיש, האם הכול יתנהל כפי שדמיינתי, האם שוב אמצא את עצמי בחברת החלוקים הירוקים של חדר ניתוח, או שאולי הפעם יצטמצם התיווך הרפואי למינימום. לא היה לי מושג, ובעיקר לזה הכנתי את עצמי – לקבל את כל מה שיקרה בשמחה ואהבה.
בלידה עצמה, כמובן, שהכול היה חדש לי. עד ללידה הזו לא חוויתי צל צלו של ציר, כך שהתרגשתי כשהפקק הרירי ירד (ועוד יותר מזה שבכלל זיהיתי אותו ככזה), למרות הכאב, שמחתי גם על הצירים ועל הזכות לחוות אותם. הבנתי מה ההבדל בין הצירים עד לפתיחה מלאה וצירי לחץ, קיבלתי את התינוקת שלי, בלי לחץ, בשקט, בשמחה, והיא הונחה עליי מיד כשיצאה מהרחם. הכול, כולל הכול, היה שונה בלידה הזאת.

הרגשתי מוגנת ועטופה בזכות הרופא והדולות. הרגשתי שגם אם אני לא יודעת מה עומד להתרחש, הגוף שלי יודע ואני מוקפת באנשים שנותנים לי יד והולכים איתי את הדרך. הפעם, לא דיברו איתי "רפואית", השפה שהכרתי מההריונות הקודמים שלי – כשהכול מנוסח ונבדק לפי גיליונות רפואיים, מספרים ופלטי מוניטור. הפעם דיברו איתי בשפה שלי. היו גם מספרים, היו גיליונות רפואיים אבל הייתה אנושיות, הייתה הקשבה ומעל הכול ראיתי מולי אנשים שרואים אותי כאדם ולא כאוסף נתונים.
עצם הידיעה שאני יוצאת למסע עם אנשים כאלה נסכה בי שלווה וידיעה שזה אפשרי, שהפעם אוכל ללדת, שהאלים לצדי. היה לי ברור שיש מי ששומר עליי, שלא ייתן לאלה שבכזאת קלות יכלו לגזול ממני את חוויית הלידה, להיכנס מבעד לדלת.