אתה יודע מראש שתתרגש. אתה יודע מראש שזה הולך להיות אחד הרגעים הכי מיוחדים של חייך, אם לא המיוחד בהם.
אתה הכי מוכן לרגע הזה שיכול להיות - היו לך לפחות 9 חודשים - ובכ"ז - כאשר אתה רואה כיצד חיים נבראים, חיים שאתה יצרת, שהם פה בזכותך, שנוצרו ממך ויהיו חלק מחייך, כל חייך - אתה נשבר.
אתה גבר חזק, מחוספס מבחוץ, לא תמיד מחצין רגשות, לא בכית מביה"ס היסודי, ובכ"ז - כשהאיש הקטן והוורוד יוצא מאשתך - אתה יודע שלא תוכל לעצור זאת ואתה גם לא רוצה לעצור זאת. לראשונה מזה שנים רבות, אתה מרגיש את הדמעות חונקות את גרונך ואתה מתחיל לבכות. כמו תינוק
ערב קודם
ידענו שזה מגיע. אמנם לא בוודאות, כי ידוע שלצירים יש אישיות משל עצמם, אבל הרגשנו שזה מגיע. הצירים כבר היו סדירים, ולמרות שהפער בין ציר לציר היה עדיין ארוך, הוחלט בישיבת הדירקטוריון של ביתנו הקט כי אנו לפני לידה.
מה לפני לידה? כבר? אבל לא ארזנו תיק, ולא עשינו מספיק עיסוי פירינאום... אבל ... אבל ... אפשר לקבל הארכה? טוב - לא אז לא. אז לפחות נדפוק ארוחה טובה.
אז ארזנו מה שהיה לנו בבית שחשבנו שרלוונטי ללידה ויצאנו לרחוב רוטשילד. אחרי כרבע שעה מצאנו את עצמנו יושבים ב"דיטה", בוהים בתפריט ובין לבין מודדים את ההפרשים בין הצירים. חצי שעה (ההפרש) - עוד יש זמן לסטייק. נשתה יין? נשתה לחיי העולל. מקסימום - ייצא שיכור.
הלילה האחרון כזוג
לא יודע. ישנתי.
אולי הדחקה, אולי התכנסות בעצמי, אולי התת מודע נותן לגוף לצבור כוחות אחרי תקופה לא קלה, אולי האשה ריחמה עליי.
אבל מספרים שהצירים היו חזקים והיה לילה קשה.
בוקר
- בוקר טוב אשתי.
- אמאש'ך בוקר טוב. לא ישנתי כל הלילה ואני הולכת להתפוצץ אז תפוס מחסה.
- מה, היה לילה קשה?!... אז אפשר לפחות לפנק אותך בארוחת בוקר דלוקס?
האישה אמרה שהיה טעים ותודה שהשקעתי בחביתה וטיגנתי לה פטריות ובצל כמו שהיא אוהבת. יותר מאוחר (לא בשלב הזה - מסוכן מידי) אגלה לה שלא היו פיטריות בחביתה, אלא רק בצל.
- ואללה?
- ואללה.
- טוב, זו עדיין היתה חביתה טעימה. תודה.
בין לבין, אשתך כואבת. הצירים מתגברים וההפרשים מתקצרים. אז חיברתי לה את הטנס. מסתבר שזה עובד, ומכשיר על ארבע סוללות אצבע עוזר יותר ממך (ולא התכוונתי לרוקט פוקט...).
טנס או לא טנס, כואב לה והיא מתחילה לשרוף מסלול ולא מפסיקה ללכת בבית. הלוך חזור. ולא מתעייפת. עם הטנס שמחובר לה לגב עם שני חוטי חשמל, וההליכה הברווזית, היא נראית כמו ברווז על סוללות.
- מה מצחיק אותך.
- כלום, נשבע (רק זה חסר עכשיו, שתגלה לה את המחשבות הילדותיות שלך...). אולי נלך להתחבק במיטה?
הולכים יחד לנוח קצת במיטה. פתאום חמימות מוזרה ויש שלולית במיטה. מרחרח. נוגע. בודק את המרקם (על סמך הניסיון...). ולבסוף פוסק: ירדו לך המים. מצויין אשתי - ממש כמו שכתוב בספר. אפשר לנוע לכיוון הרופא.
נוסעים לרופא
יום קודם הבאתי אותה בחנייה של אלופים - צעד אחד מפתח הבניין. חישבתי ומצאתי שזו החנייה הכי קרובה לבניין. למה אין על זה שיא גינס?
לא מספיקים להיכנס לרכב ואשתך שתחיה מודיעה על אי סדירות בפעילות הטנס.
- איך זה קרה?
- לא יודעת. פתאום הוא הפסיק לעבוד.
- הוא נפל או משהו?
- אה, כן, הוא נפל. אבל לא מעניין אותי, תקן אותו או שאני יולדת לך באוטו.
מזל שכל גבר עובר הכשרות ארוכות ומתישות בתיקון מוצרי חשמל ואלקטרוניקה. לוקח את הטנס ומטיח בדלת הרכב. לא עוזר. מוציא את הסוללות ומכניס שוב למכשיר. לא עוזר. לאחר הטיפול המעמיק מגיעה הפסיקה: הטנס שבק חיים. תחזיקי מעמד, עוד שלושת רבעי שעה מגיעים.
לידת מים
זה הרגע לגלות שהוחלט (באותו דירקטוריון מלמעלה) כי הלידה שלנו לא תהיה בבית חולים. בעיקר בגלל שלידה זו לא מחלה ובשל תיעוב התחושה שבתי חולים משרים עלינו ובעיקר עליה. בהתחלה עוד חשבנו ללדת בלניאדו בלידה טבעית, אבל קורס ההכנה ללידה שעברנו שם וההתחככות עם בית החולים בעיקר דחפו אותנו לכיוון הלידה הטבעית באמת מחוץ לכותלי בית החולים.
וכך, כשהכרנו את נעמי הדולה שלנו שסיפרה לנו על המרכז ללידת מים - זה היה רק עניין של זמן עד שהתקבלה ההחלטה - הלידה שלנו (לידה ראשונה) תהיה לידת מים.
נשבע לכם - עד אז חשבתי שלידת מים יולדים בבריכה עם דולפינים. אל תשאלו אותי איך הגעתי לרעיון, ואולי מישהו מכם רוצה ליישם אותו בשל חדשנותו (אני רוצה אחוזים אם כן), אבל זה מה שחשבתי.
מגיעים למרכז
מגיעים למרכז ויחד איתנו מגיעות לשער שתי נשים. בשיחת מסדרון (לא ממש מסדרון אבל "שיחת הכניסה לחצר" לא היה עובד פה) מתברר שאחת מהן דולה (היתה של מירי בוהדנה) והשניה מיילדת. בהצלחה בלידה הן אומרות. תודה.
השעה כבר 15:00 ולפני הכניסה לרופא פוגשים את נעמי הדולה שלנו. האשה כבר בצירים כל 10 דקות והכאבים עזים. היא לא מפסיקה ללכת בחצר רחבת הידיים של המרכז ללידה טבעית. נעמי מנסה ללכת לצידה אבל איפה - האישה כאילו על סטרואידים. המים ממשיכים לרדת והם נוזלים לה על הרגל בצבע דם. נלחצים קצת אבל הדולה מרגיעה - זה טבעי. בין לבין אני ונעמי מנחשים כמה הפתיחה ומתי תהיה הלידה. הערכתי כי המדובר בפתיחה של 3 אצבעות וכי בערך בשעה 22:00 יוולד בננו.
לפני שנכנסים לרופא נעמי שואלת האם יהיה לנו אכפת אם תצטרף ללידה גילה רונאל (שאפילו אני ידעתי שהיא הגורו של הדולות בארץ) שרוצה לראות לידה טבעית במרכז. ענינו שלנו אין התנגדות כל עוד היא (הדולה שלנו) תרגיש בנוח. בהמשך יתברר כי הצטרפותה של גילה רונאל ללידה היתה מכפיל כוח במחנה הדולות.
המים ממשיכים לרדת והרופא קובע: פתיחה בין 2 ל-3 אבל לאחר סטריפינג אפשר לברך על פתיחה של 3. אני מבליט בגאווה את החזה. ידעתי.
פתיחה 3, יד ביד וראש בראש
נכנסים ל"צימר". זה הזמן לספר כי המרכז שבו ילדנו נראה במבט מבחוץ כמו צימר - עשוי עץ, טובל בדשא עצים וירק.
בתוך הצימר האשה לא מפסיקה ללכת. לאט לאט הכאבים הופכים מ-כואבים ל-בלתי נסבלים. אנו צועדים יחד בתוך הצימר, תומכים האחד בשניה, מחובקים. צועדים מקיר לקיר.
הרבה תכנונים משתנים כשכואב. למשל, שני דיסקים של מוזיקה שהוכנו מראש ובעמל רב ללידה (דיסק אחד רגוע ושקט ודיסק אחד רועש ומסיבתי) לא היו רלוונטיים בלידה. לאשתי, שהיא אנינת טעם במוזיקה (זאת היתה המוזיקה שלה בחינה, בחתונה, וברבות הימים - במסיבת הברית של העולל) - לא היה אכפת מה מתנגן ברקע. מצידה זה היה יכול להיות אפילו תזמורת כלי ההקשה של טרינידד. ר-ק ש-מ-י-ש-ה-ו י-פ-ס-י-ק כ-ב-ר א-ת ה-כ-א-ב ה-ז-ה-!....
גם התכנון להקל על הכאבים באמצעות טיפול הידרותראפיסטי בבריכה מחוממת בתוך הצימר - לבסוף לא יצא אל הפועל. טלי, אשתו המקסימה והמדהימה של הרופא המיילד, עבדה איתנו כמה ימים לפני הלידה בבריכה, במטרה להתכונן ללידה עצמה וללמוד שיטות להקלה על הכאבים באמצעות מים. אך כמו שנאמר - "עם כל הצער שבדבר" - בזמן הלידה, השיטה לא ממש הצליחה להקל על הכאבים. זה לא אומר שטלי הפכה מיותרת. ההיפך הוא הנכון - באישיותה הכובשת והמקסימה, היא טרחה סביבנו ולא עזבה אותנו במהלך כל תהליך הלידה (וגם אחריו), דואגת לכל מחסורנו, עוזרת לדולות בעיסויים, דואגת שהאמבט יהיה מלא במים חמים, דואגת שלאישה לא יהיה קר, ודואגת שכולם ישתו מספיק מים. (וכמובן גם הכינה לי שניצל טעים עם פירה לפני שכל האקשן האמיתי התחיל, כדי שיהיה לי כוח להמשך).
טובות השתיים מן האחת
בערך בשלב הזה הצטרפה ל"חגיגה" גילה רונאל. האישה אמרה שהיא מכירה אותה מהטלויזיה או משהו. מסתבר שהיא זאת שגם כתבה את טבעי ללדת והמנהלת המקצועית של דיאדה גם, נדמה לי. זה היה בערך השלב שגם ההליכות ב"צימר" לא ממש עזרו, הפתיחה המשיכה להפתח, ועברנו לעיסויים בגב האשה כדי להקל על הכאבים. חלק מהעיסויים נעשו בתוך האמבט ונעשה גם שימוש בזרם מים. נעמי שלנו היתה פשוט מדהימה, רגישה, מכילה ואוהבת, ולא עזבה את האישה לרגע. אני בטוח שהלידה היתה עוברת מצויין גם ללא ה"גורו". אבל אין ספק שהצטרפותה של גילה לעסק היתה מכפיל כוח. שתבינו - היו סיטואציות שהיו על האישה 5 זוגות ידיים - שלי, של נעמי, של טלי, של גילה ושל אילן הרופא המיילד. אבל אין ספק שאת רוב העבודה עשו נעמי וגילה.
האמבטיה
לאחר שלב ההליכה בצימר ולאחר שלב העיסויים מחוץ לאמבט, נכנסנו כאמור לאמבט. המדובר במין בריכת מים קטנה, קצת גדולה יותר מאמבטיה ויותר גבוהה, שלתוכה מוזרמים מים חמים ומסוננים. בתוך האמבט ישנו מין כסא מיוחד שעליו ניתן לשבת בתוך המים. בתחילה, נכנסה לאמבט רק הגברת, כאשר אנו (המוזכרים לעיל) מעסים את גבה ומזרימים עליה מים חמים במשמרות. בשלב כלשהו, הרגשתי שנוכחותי במים דרושה. החלפתי לבגד ים במהירות, ולפני שהאשה שמה לב, כבר הייתי במים. באותה העת האשה היתה כ"כ מטושטשת מהכאבים, שהיא באמת לא שמה לב שנכנסתי למים יחד איתה. מכאן ואילך, התמקד תפקידי בהחזקתה בתנוחות שונות בתוך המים, וכשק אגרוף לפורקן ולפריקת כאבים (פיזיים ונפשיים).
מה עם הפתיחה?
שאלה טובה. מתקדמת יפה. למעשה, הפתיחה התקדמה כמו שעון שוויצרי. סנטימטר בשעה. לקראת השעה 20:40 הוכרזה פתיחה של 9 ס"מ והאדרנלין החל להציף.
אם זה נשמע מוזר, כיצד האדרנלין מגיע רק עכשיו - התשובה היא שעד אז, אתה מתמקד באיך אתה יכול לשרת את אשתך הכי טוב, לדאוג למחסורה ולהקל על כאביה ככל האפשר. אתה עדיין לא חושב על הסוף. בחלק אחר של הזמן אתה שומע את הצרחות של אשתך האהובה, ומתחיל לפחד שהיא עוד שניה מתפוצצת או שמשהו רע עלול לקרות לה (עוברים לך בראש גם תסריטים של הגרוע מכל).
אבל ככל שהתהליך מתקדם, אתה מוצא את עצמך מעופף, יוצא לרגע מהסיטואציה בה אתה נמצא - שבה אשתך צורחת כמו מי שכורתים את איבריה ללא הרדמה (כבר אמרתי שאין אפידורל בלידת מים? אהה לא? - טוב, אז אין) ובמקביל לצרחות מוצאת עוד כוחות כדי למרוט את שערות החזה והבטן שלך (ויש לא מעט) - ומבין שהנה זה מגיע, בעוד דקות אתה עומד להפוך לאבא. א-ב-א. הבנת? אבא.
אז איפה היינו - אה, באדרנלין שמציף אותך בערך בפתיחה 9. מכאן ואילך לא היה הרבה זמן לחשוב, כי כבר בשעה 21:20 הגענו לפתיחה של 10 ס"מ.
מה עושים עכשיו
אני מקווה שהפרטים יהיו מדוייקים, אבל אם לא ב-100% אני בטוח שתסלחו לי (נכון?).
בערך בשלב של פתיחה מלאה התנהלה השיחה הבאה, פחות או יותר:
- אישה: מה עושים עכשיו?
- דולה/גורו/מיילד - יולדים.
- אישה: אבל מה לעשות?
- דולה/גורו/מיילד - את תדעי לבד ואנו נעזור לך.
- אישה: אבל איזו תנוחה?
- דולה/גורו/מיילד - לפי מה שנוח לך.
- אישה: אבל מתי לוחצים? איך וכמה? (ייתכן שאת זה אני שאלתי אבל אני לא מתחייב).
מהרגע שהפתיחה היתה מלאה, הכאב היה רציף ואכזרי. תוך כדי האישה מצאה תנוחה שנוחה לה (מין חצי כריעה על הצד). באיזשהו שלב, בלי שאף אחד יאמר לה, היא החלה פתאום לדחוף. לא עבר זמן רב, וראשו של הבונבון הורגש.
דחיפה, ועוד דחיפה והנה הראש יצא. זה נשמע פשוט וקל. אבל בשלב הזה האשה כבר עייפה ומותשת, אחרי שעות רבות של צירים (למי שדילג לפרק הזה: ללא אפידורל!). איזו התרגשות. הלב לא מפסיק לדפוק. הרגע הגדול מגיע. אתה מרגיש שאתה חלק מארוע גדול בחייך. ואז, בעודך מרוגש מצד אחד, וממשיך לגעת באישה בבטחון ולשמש לה קרקע יציבה - זה קורה - הקטנטן בחוץ. אילן מחזיק אותו כחצי דקה מתחת למים (הוא לא מתחיל לנשום עד שהוא יוצא לאוויר העולם) לריכוך הטראומה של הגעתו לעולם הזה ואז מוציא אותו החוצה ומניח אותו על אמא שלו (כן שמעתם נכון - אמא. ואבא. תתרגלו למילים). השעה 22:15.
כולם בחדר בהיי. לא צוחק איתכם. כאילו כולם על איזה טריפ או משהו. סוג של אופוריה, של אושר מזוכך, של חוויה נדירה.
אשתי לא הפסיקה למלמל לכיוונו של העולל - "קטן, קטן, קטן....".
לא יודע איך הצלחתי (כי רעדו לי הידיים) אבל כמה דקות אח"כ אילן דחף לי ליד מספריים רפואיות וחתכתי את חבל הטבור. הלידה הושלמה. הקטנטן נחת בשלום.
הכל חוויות
מי שהיה עובר ליד זוג הצעירים היושב ליד שולחן במרכז מדשאה ומעשן סיגריה, בחיים לא היה מאמין שהאשה ילדה כשעה לפני כן. אבל זה מה שהיה - כשעה לאחר הלידה, אני והאשה יצאנו מהצימר, ישבנו במרכז המדשאה, מסביבנו עצים, לילה יפה של חודש אוגוסט, ואנחנו מעשנים לנו סיגריה, מנסים לעכל את כל החוויות שעברו עלינו בתשעת החודשים האחרונים ובעיקר בתשע השעות האחרונות.
על זיונים, ציונים ומה שביניהם (סתם כותרת כדי שתמשיכו לקרוא...)
אשתי היתה גדולה. לא אני אומר את זה. כל מי שהיה בחדר, ועבר יחד איתנו את הלידה - אנשים שבאמתחתם עשרות שנים של ניסיון בלידות - אומרים את זה. שהאישה עשתה את זה כמו אלופה אמיתית, עם הרבה אופי וכח רצון אין סופי. ושתבינו - זה לא רק שהמדובר בלידה ללא אפידורל, זה מעבר לכך - המדובר בלידה ראשונה. זה אישיו, מכיוון שיש כאלה שלא היו מקבלים אותה ללידת מים משום שזה הלידה הראשונה שלה.
"ילד אינדיאני"
רציתי שיהיה לי ילד פעלתן. ילד אקטיבי. ילד "אינדיאני" כמו שאני מכנה. כזה שאני צריך לרוץ אחריו כדי לעמוד בקצב שלו. שובב. לכן, זה היה נראה לי משונה שביום הראשון לאחר הלידה, הגוזל היה שקט ורגוע, ולא הפסקתי לשאול את כולם "למה הוא לא בוכה? הכל בסדר אצלו?".
אז כן, הכל בסדר אצלו, וכנראה שהוא פשוט היה רגוע מהלידה וניסה לעכל בעצמו ולהבין לאיפה הוא הגיע.
היום חברים (למעשה ממש היום), יש לי אינדיאני בן שלושה חודשים ששוקל יותר מ-6 ק"ג וגורם לי (ולאשתי) לפרפר סביבו ולא לעמוד בקצב שלו.
תגובות (3)