מתי תלדי? זה השאלה הראשונה ששאלו אותי
מה זה חשוב מתי ?חשוב איך ,חשוב איפה, חשוב מי יהיה שם לתמוך בי חשבתי לעצמי
הייתי קמה בלילה מבועתת מהרעיון שאצטרך לחוות רגעים אנטימים שכאלו בחברת זרים במקום זר עם סדינים של בית חולים וקירות קרים.
ובכל זאת, מה לידה ראשונה בבית לבד? אין סיכוי. מה עם רופא?
שמעתי על "ג'הארה דולה" מחברתי הטובה שילדה שם כל מה שהיה לומר נאמר במבט אחד עליה יום לאחר הלידה. ידעתי שזה חייב להיות אמיתי .
במפגש הראשוני עם טלי ואילן ב"ג'הארה דולה" נאמרו הרבה מילים, נשאלו שאלות רבות אבל בעיקר הייתה פה אמת אחת. זה המקום , אלו הם האנשים שאנחנו רוצים איתנו ברגע האמת.
הימים עברו – שמונה חודשים ושנה כך קראנו לחודש התשיעי, הירח התחיל להתמלא ואיתו התחושה שלי שהלידה קרבה ובאה.
בליל הסדר- 8.4.09 התחילו צירצורים... כל רבע שעה , חמודים כאלו מסמלים כי משהו זז..
ביום חמישי- 9.4.09 הם התגברו לכל חמש דקות העוצמה הייתה נסבלת אבל לקראת הערב כבר הורגש שהגוף מכין את עצמו , בלילה כבר היו צירים חזקים כל חמש דקות ולנו אין מושג מה קורה , אז נסענו ב3 לפנות בוקר לאילן, שהדוקטור יבדוק- לא. הפתיחה רק סמ אחד, אני רוצה הביתה.
אולי כי זה הכה בי שזה קרוב אולי כי הבנתי שעוד ייקח זמן.
בארבע וחצי לפנות בוקר, מנסה לישון (ya right…) הייתה לי ירידת מים, הרגשתי כמו באגם...אבל במיטה (שיט המזרון...) מיד בדקתי , לא עכורים אח ! עכשיו זה באמת כואב...
סחבתי עד הבוקר , כוס יין טוב , מוזיקה, כדור פיזיו , מקלחות , אבל אני כאובה ובעיקר מפחדת .
שבע בבוקר, "ג'הארה דולה" , אילן וטלי מחכים, איך שראיתי אותם- דמעות .
אילן בודק :פתיחה שתיים. לא מרשים, אבל כואב... טלי מיד נרתמה לעזרה , בואי טיפול במים אולי קצת מנוחה .
טלי- זו זריקת הרגעה. היא נוגעת אני נושמת לרווחה. היא יציבה היא העוגן. שעתיים או משהו כזה (כן הצלחתי גם לגנוב שינה תוך כדי אני מודה...)
אח"כ העברנו עוד קצת צירים בין הפופים והכריות רק יונתן ואני – משהו הזכיר אינטימיות? זה בדיוק זה!
הצירים מתחזקים אני מברכת עליהם הם כואבים ואני זזה איתם אני מוכנה ללידה הזו . אני רוצה ללדת היום .
ניסיתי לטייל קצת בחוץ , אני לא מסוגלת האור בא לי לא טוב. רוצה מאורה, רוצה חושך – יאללה לחזור לנרות הריחניים ולרכות של "ג'הארה דולה".
ואז אילן בודק והתקדמתי לפתיחה ארבע, זה משמח מעודד אבל כואב.... ואז אני שומעת קול אחר .. זה דקה, זה חמש נשימות טובות , את יכולה על זה... קסם. קסם הגיעה ללוות אותנו.
ואיתה- עוד רוגע עוד תמיכה בקיצור- קסם.
את השעות הבאות העברתי בין מים ליבשה עם קסם, טלי, יונתן ואילן שבודק את חיוניות העובר.
במשך כל הזמן הזה עומרי מהבטן מסמל לי לפני כל ציר על בואו , כדי שלא יפתיע, כדי שאוכל להיכנס לתנוחה , כדי שאנשום.
לנשום, לכוון לאגן, להכיל את הכאב, לזוז. הכול עובר לי בראש אבל בזמן אמת , הם שם כולם עם שמנים ומילים טובות נושמים איתי את הציר , מחזקים אותי מאפשרים לי להיות.
יש לי בחילות איזה מוזר , כל ההיריון לא היה לי ועכשיו מה? טלי מסבירה שזה חלק מהעניין , אני מרגישה שאני צריכה להתיישר...
כבר חמש בערב, אילן בודק כבר לא קל לי לתת לו לבדוק ... פתיחה שש , אבל אילן אומר שצוואר הרחם נוקשה , ולא נמחק לגמרי. לא שאין לי מושג מה זה אומר אבל.. מבחינתי אני עוד כמה שעות יולדת במים.
עכשיו אני רוצה מים, רוצה את טלי, זה נהיה קשה בחוץ...
טלי מטפלת, מעסה, מציפה ומרגיעה , דואגת שאשתה תה חם ומתוק, ומזכירה לי לעשות פיפי, כי אחרת כואב הרבה יותר .
קסם לא עוזבת אותי לרגע, אפילו לא לשירותים . אני צריכה תמיכה נפשית בעיקר , צריכה כל הזמן לדעת שיש פה משהו שרואה ודואג . כולם כבר מבינים את זה , תמיד יש איתי מישהו שנוגע ומעודד.
ואילן בודק- כבר שבע בערב- פתיחה שמונה- איזה הילולה – אבל צוואר הרחם- משהו לא בסדר אני רואה לו בעיניים, אילן, כבר עם המחשבות קדימה . וזה כואב לי בטירוף.
שוב למים שם הכי קל .טלי נכנסת לפעולה, מעסה, מעודדת, מכוונת לתנוחות, ומזכירה לי לנשום.
לאחר שעתיים או יותר , שוב בדיקה- עדיין שמונה. יש בצקת בצוואר הרחם , אלוהים מה עושים?
אילן נותן זריקה- אני שונאת מחטים!!!!!!!
קסם עובדת איתי על הסולם , הנשימות הופכות לשאגות לביאה , נהימות כאלו , מאיפה זה יוצא?
אני מנסה לא לחשוב על זה, אבל אני רופאה, אני יודעת מה הבצקת הזו אומרת...
טלי באה לעזור גם , שוב נשימות שוב לזוז , אני רוצה לרקוד את זה. אני רוצה שזה יזוז , אבל כבר עשר בלילה ... אני תשושה.
אילן בודק- אין שינוי, מנסה קצת ידנית....כואב!!!!!!!!!!!!!!!! אני מכווצת לא שולטת בזה , מאוכזבת מעצמי על חוסר השליטה, קסם, טלי ויונתן מעודדים, יונתן שם לי מוזיקה, אי אפשר בלי מוזיקה...לא אני.
כבר קרוב לחצות, הירח מאוד מלא , נו מה קורה ?אני רוצה ללדת! אבל האגן מכווץ והצוואר בצקתי .
אילן מציע שנמשיך את הלידה בבית החולים . זה שובר אותי.
היה לי חלום . אני שונאת בתי חולים. אני לא חולה! אני יכולה!
ואז הקול השני שבי... דוקטור... את הרי יודעת מה בדיוק זה אומר... את חסומה . הלידה לא תתקדם כך. את מושכת זמן, אבל את יודעת... תתמודדי! החיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות.
זוכרת? את הציפיות תשאירי במיטה. עכשיו- זה כבר רפואה.
היה לי ברור שאם אקבל אוקסיטוצין – הצירים יתחזקו , צוואר הרחם אמור להרפות, אבל לא במצבי . שרירי האגן שלי מכווצים מאוד. החלטתי לקחת אפידורל....
עשר דקות ומשהו אחרי- בדרך ללניאדו- אני גמורה, שבורה מאוכזבת. בכלל, לא מאמינה שזה קורה לי.
אילן מארגן כבר הכל בטלפון, מילדת, חדר ושאר ירקות.
נכנסים.... והנה זה מתחיל- כל מה שלא רציתי... לפי הספר.
סדין של בית חולים, קטטר וריד, אפידורל, קטטר שתן .... אני שבורה .
טלי, קסם ויונתן מעודדים, תומכים ובעיקר נמצאים איתי . אני מנסה לשמור על ההומור, נכנסת למקום הקר שלי, רואה קצת הכל מהצד. אין לי כוח לדרמות החלום ושברו... יאללה. זה המצב . לפחות הגעתי כמעט לסוף...
אילן מצליח להפשיל את הצוואר על ראשו של עומרי הקטן, שבינתיים התקדם אל עבר הספינות , האפידורל אפשר לגוף להרפות לפתיחה להתקדם ולאילן לבצע פעולה ידנית על הצוואר שלא היה ניתן לעשות לי ללא השיכוך.
אני מרגישה לחץ עז באיזור פי הטבעת . רואה שאילן עדיין לא רגוע, הצירים לא יעילים הוא אומר.
די . זהו . אני רוצה ללדת! לא אכפת לי כלום עכשיו . אני רוצה ללדת!!!!!!!!!!
היו שם דיבורים , לא ממש הקשבתי, הרגשתי שאני רוצה שיעזבו אותי כולם עכשיו. תנו לי רגע. אני אלד!
המיטה- תשכיבו אותה לגמרי- אני רוצה לכרוע כמו שהתאמנתי, אבל אי אפשר. אי אפשר? אי בים של אפשר ! תפסתי את כפות הרגלים ודימיתי כריעה בשכיבה . יונתן מחזיק לי את הראש (ואת הלב... מדבר, מרגיע, אני שומעת אותו, את הקול הזה שלו...זוכרת כי הוא אוהב וסומך עלי וזה מחזק אותי).
"לא משנה מה קורה- בסוף- תתני את העוצמה הכי גדולה, תנשמי לאגן את העוצמה של החיים שלך"
זו היתה העצה של יסמין חברתי הטובה יום לפני הלידה בטלפון, כמובן מנסיון...
שמעתי אותה שם במיטה ... החלתי בשיעול יזום .... איזה תגובות- הנה – הנה הוא בא.
לנשום לאגן, לדמיין איך הכל הופך לצינור רחב חד כיווני- החוצה ילד ! אני רוצה לגעת בך.
עוד קצת , אני נושמת ודוחפת, נושמת ודוחפת...לא לדחוף יותר!!!! אילן אומר , ואני אומרת, אמחייה!
בשבת, לפנות בוקר, נולד עומרי.
זהו, יש ילד, אומנם קצת המום מהמסע , אבל לא משהו שכמה טפיחות ברגליים לא יצליחו להעיר...
כל מה שאני חושבת עליו, זה איזה מזל שיש לי. עם צוות כזה איך לא יצא בסוף?
בפעם הבאה – אשתדל ללדת במים, ובינתיים אנשום לרווחה על שבחרנו ב"ג'הארה דולה".
יונתן ואני אסירי תודה על הכול,על הטיפול, על המסירות, המקצועיות שהתבטאה גם בעבודת צוות מופלאה, ובעיקר על האהבה הרבה שהרעפתם עלינו, גם אחר כך, כשקפצתם לבקר אותנו במחלקת היולדות.
בקיצור, כמו שאומרים החבר'ה "בלי נדר " נפגש גם בלידה הבאה!
תגובות (1)