הסיפור מתחיל ברצון לעבור "תיקון" לאחר שני ניתוחים קיסריים. הניתוח הראשון
היה לפני 4.5 שנים ואפשר לקרוא לו הצלת חיים. בני המקסים נולד בשבוע ה-30
לאחר היפרדות שליה. הייתי מאושפזת יומיים בתל השומר בעקבות דימום. במהלך
היומיים היו לי עוד ארבעה דימומים עם קרישי דם גדולים מאוד, בעקבותיהם
הוחלט לנתחני.
הניתוח השני היה לפני 2.5 שנים. בתי המתוקה נולדה בזמן (בשבוע ה-39). בעלי ואני הגענו לביה"ח עם צירים בפתיחה 3-2. הייתה לי מיילדת פרטית (שלא הכרתי לפני כן) של ביה"ח תל השומר. את הצירים עברתי על כדור פיזיו, עם זרם מים ועיסויים. לאחר כשעה ללא התקדמות המיילדת הציעה לפקוע את מי השפיר. היא קראה לרופאי הפרטי, שהוא גם ראש המחלקה להיריון בסיכון גבוה, והוא פקע לי את מי השפיר. ההחלטה התקבלה על ידיי ועל ידי בעלי ללא עוררין, כיוון שסמכנו לחלוטין על החלטות המיילדת והרופא. במהלך כ-4 שעות הבאות המיילדת הציעה לי 4 פעמים אפידורל. סירבתי בטוענה שזה יעכב את הלידה, אך בפעם הרביעית המיילדת אמרה שהצירים יימשכו עוד הרבה זמן ואני נראית לה תשושה, אז אולי כדאי... הסכמתי. מהר מאוד הגיע המרדים. לאחר מספר דקות מזמן קבלת האפידורל המוניטור לא היה תקין. היו ירידות בדופק העובר. צוות רופאים הגיע מידית וקבע נחרצות: ניתוח קיסרי חירום!!! מיותר לומר שהייתי מאוכזבת ביותר. חשבתי שנסתם הגולל עבורי וכל לידותיי יהיו ניתוחים.
במהלך ההיריון האחרון ניסיתי לברר על אפשרות ללידה רגילה לאחר שני ניתוחים, ובמהלך שיטוטים באינטרנט גיליתי את ד"ר אילן הלוי. בעלי ואני הגענו לפגישה עמו. שמחנו לדעת שיש
רופא כזה בעל ניסיון בלידות רגילות אחרי שני ניתוחים קיסריים. כמו כן, שמחנו לגלות את כל מערך התמיכה של ההכנה ללידה, הכולל את שתי הדולות, טלי וקסם, וטיפולי מים במרכז הלידה המקסים בקדימה. החלטנו לנסות ולהאמין שזה אפשרי. מספר חודשים לפני הלידה התכוננתי: קריאת חומר רלוונטי בספרים ובאינטרנט, טיפולי מים במרכז לידה עם טלי והכנה רוחנית עם קסם. כמו כן, למדתי את שיטת פאולה אצל המורה ראומה הרפז.
הרגע הגיע בשבוע ה-40. ב-23:00 בלילה יצא הפקק הרירי. התקשרנו לד"ר אילן הלוי ולטלי. וידאנו איתם שזה אכן זה. הם נשמעו רגועים ואמרו לחכות עוד כמה שעות. בינתיים החלו הכאבים – הצירים הידועים שנעשו כואבים יותר ויותר ובתכיפות הולכת וגוברת. העברתי את הצירים במים חמים: בטוש ואחר כך גם באמבטיה, בזמן שבעלי והילדים ישנים. מוקדם בבוקר התקשרנו לאמי. היא שהתה באותו זמן אצל אחותי. שתיהן הגיעו אלינו ב-7 בבוקר. נסענו לקדימה: אחותי, בעלי ואני.
כשהגענו אילן בדק אותי וקבע: פתיחה 8-7. כולם שמחו. אילן חשב שכדאי לנסוע מיד לביה"ח. ביקשתי להיות קצת במים. הוא הסכים. נכנסתי למים ושהיתי שם כשעה. העברתי את הצירים יחד עם טלי הדולה. בזמן הציר נשמתי נשימות גדולות, בעודי מאונכת ואוחזת בדפנות הבריכה, ואילו בזמן המנוחה צפתי על המים בעודי נשענת על טלי והיא מעסה אותי בעדינות. היה נפלא! טלי הייתה ממש קשובה לגופי: בתחילת כל ציר עזרה לי מיד להגיע לתנוחה מאונכת וקצת לפני שכל ציר הסתיים אמרה: "זה כבר נגמר", והעבירה אותי לתנוחת ציפה – זה היה ממש מעודד!
למרות רצוני להמשיך לשהות בבריכה, אילן אמר שצריך ללכת לביה"ח. נסענו בג'יפ של אילן. אני מאחור, מעבירה את הצירים בכריעה על ארבע ומקבלת עיסויים. הגענו לביה"ח לניאדו וקיבלנו את חדר 8 (אותו חדר שראיתי בביקור המקדים עם טלי). האמת שבמרחק חודשיים מהלידה, מעניין שמכאן אינני זוכרת את הפרטים בצורה מדויקת – אולי כי בית חולים די מפחיד אותי בהקשר של לידה. מהרגע שהגעתי נראה לי שעצמתי את עיניי רוב הזמן, אולי כדי למחוק מהתודעה את המקום בו אני נמצאת. נראה לי שפתחו לי וריד. כרעתי ונשענתי על המיטה. טלי וקסם, שתי הדולות שלי, עזרו מאוד בין הצירים. קסם הזכירה לי לנשום נשימות עמוקות וטלי עיסתה את גבי. מה שמאוד חיזק אותי היה החזקת הידיים בזמן ציר – מעין ידיעה מנחמת שמישהו נמצא אתי בזמן הכאב. העברתי ככה כמה שעות, בהן גם בדקו את דופק העובר. מתברר שהיו הרבה האטות בדופק וגם הפתיחה נשארה על 8. המיילדת של ביה"ח התחילה להילחץ והביאה גם את ראש המחלקה. בסופו של עניין, אילן הציע לי לקחת אפידורל, למקרה שאצטרך לעבור לידה מכשירנית. הסכמתי למרות שבעצם לא הייתה לי ממש ברירה (העיקר לא לעבור ניתוח!). חשבתי לעצמי שאילן יודע הכי טוב מה לעשות והכי כדאי פשוט להקשיב לו (ותודה לאילן!).
מהרגע שקיבלתי את האפידורל, פקחתי את עיניי וכבר ראיתי מה קורה מבחוץ, אך הפסקתי להרגיש מבפנים. שכבתי סטטית על מיטת ביה"ח, וכולם מקיפים אותי: קסם וטלי הדולות, אחותי ובעלי. בהמשך אילן אמר "צריך ניתוח. יש האטות בדופק ואין התקדמות כבר כמה שעות". אני זוכרת שתהיתי: "איך הגעתי לזה?" וכולם במבטים של "מה לעשות, לפעמים זה לא ממש מה שרוצים". טלי וקסם היו כבר ממש מאוכזבות בשלב זה. בדיעבד סיפרו לי שהן כמעט בכו. רציתי שקסם, שעזרה לי מאוד מזמן הצירים, תבוא אתי לחדר הניתוח ותתמוך בי, אך הרשו רק לבעלים. אז בֶּני נכנס אתי (בהמשך הוציאו אותו מחדר הניתוח).
לקחו אותי לחדר הניתוח, וכבר הפנמתי את הידיעה שזהו, הניסיון האחרון הלך... הכול הלך... בחדר הניתוח הכינו אותי לניתוח: הוסיפו לי עוד חומר מטשטש וגילחו אותי. פתאום אילן אומר לי: "זה רופא בכיר פה. הוא ינסה לעזור" (כעת אינני זוכרת את שם הרופא). הרופא הכניס את ידו לנרתיק ובהמשך גם אילן עשה כך (אני לא הרגשתי דבר בגלל האפידורל) ולמעשה שניהם גרמו לפתיחה מלאה. וכך, פתאום משום מקום בשעה 12:00 בצהרים אילן אומר: "יש מצב לוואקום", ואני אומרת: "הלוואי". וכך תוך מספר דקות במקום ניתוח קבלתי לידה נרתיקית, אם כי מכשירנית. הדבר ארך מעט מאוד זמן וכבר ראיתי את התינוק יוצא ואת השליה. וכבר התינוק, מונח על גופי ואני אוחזת בו. כל מה שאמרתי היה "וואוו". ומה שעבר לי בראש זה: זה אמיתי וזה שלי וזה עכשיו יצא לי מהגוף. איזו מתנה קיבלתי!
תודה לכולם שעזרו לכך לקרות!
תגובות (1)