|
סיפור הלידה של נטע – בתנו החמודה שיצאה עם הטוסיק לפני הראש.
זה היה ההריון השלישי שלי ולא ציפיתי לבעיות מיוחדות מכיוון ששני הקודמים היו קלים וגם הלידות היו רגילות ומהירות יחסית. אבל מה – כבר בשבוע עשרים ושש הרופא שלי זרק לי ולבן זוגי כדרך אגב אחרי סקירה "בפעם הבאה שתבואו אנחנו רוצים לראות אותה כבר עם הראש למטה". בפגישתנו הבאה הרופא בישר לנו שהכל בסדר ומתאים לגיל ההריון, אבל בתנו עדיין יושבת לה בנחת על התחת ולכן הוא רואה שתי אופציות שעומדות בפניי – ניסיון היפוך חיצוני או ניתוח קיסרי, כי לא מיילדים לידות עכוז כבר עשר שנים ואף אחד לא ייתן לי ללדת ככה.
יצאנו די המומים ומבואסים – שבוע 37, מצג עכוז, מה עושים? מצד אחד ממש לא רציתי לעבור ניתוח ומצד שני חששתי ללכת להיפוך בלי לברר אצל מי לעשות, מה הסיכונים וכו'. חוץ מקריאה באינטרנט ותשאול כל האנשים מסביב, קיבלתי יעוץ ממדריכת הכנה ללידה כי רציתי להבין מה מצפה לי אחרי היפוך או קיסרי. שאלתי אותה גם מדוע לא מילדים תינוקות במצג עכוז, והתשובה שקיבלתי הייתה מדכאת במיוחד: הרופאים מפחדים מתביעות ומעדיפים להימנע מסיכונים וסיבוכים, לכן ניתוח קיסרי הכי נוח להם בכל מקרה לא שגרתי – מוציאים את התינוק בלי בעיה והאישה כבר תסתדר עם התפרים, הכאבים וכל היוצא בכך. היא הוסיפה שלמרות זאת היא שמעה שבבתי חולים מסוימים מקבלים לידות עכוז, למשל, בבית חולים לניאדו בנתניה. בנוסף היא הזכירה את השם של ד''ר הלוי ששמעה בהקשר של לידות עכוז.זה היה רגע המזל שלנו.
באותו יום כבר היינו אצל ד"ר הלוי ליעוץ. הוא בדק אותי, שאל על הלידות הקודמות שלי ואמר חד משמעית שאני יכולה ללדת את בתי בלידה רגילה. יצאנו ממנו מאוד מעודדים, אבל בכל זאת החלטנו שננסה גם היפוך חיצוני.
כל ניסיונות ההיפוך לא עלו יפה, כי לא הצלחנו להגיע ל"מהפכים" בעלי שם כמו ד"ר קנאטי ב"מאיר" או ד"ר ברדיצ'ב ב"כרמל". בשבוע 38 הגענו ל"בני ציון" לניסיון היפוך ואחרי מוניטור של כמה שעות ובדיקת רופא התבשרתי שכבר מאוחר מדי כי יש צירים קלים והרחם כבר לא רפוי, ולכן מומלץ לבצע ניתוח קיסרי במקום. הוסבר לי גם שלא מילדים מצג עכוז כי זה מסוכן לילוד ויש מחקרים שמוכיחים את זה. ראש מחלקת יולדות בכבודו ובעצמו דיבר איתי וניסה לשכנע אותי להנתח במקום, אבל סירבתי.
מכאן ההחלטה ללדת עם ד"ר הלוי הייתה כבר חד משמעית. נסענו אליו עוד פעם, הכרנו גם את אשתו, טלי, שאמורה הייתה להיות בלידה כדולה. האמת היא שלא ראיתי צורך בדולה, אבל אם היא באה ב"עיסקת חבילה" אז חשבתי "יאללה, שתהיה". בכלל לא הבנתי אז במה זכיתי.
שמחה ורגועה העברתי עוד שבוע, סיימתי את כל המטלות החשובות בעבודה, הייתי ביום הורים אצל הגדול, הלכתי שלוש פעמים לפילאטיס, ואז הגיע הסוף שבוע האחרון שלפני התאריך המשוער שנפל על יום ראשון 20.11.11. יום שישי היה עמוס פעילויות – בבוקר אימון פילאטיס, אחר כך ארוחת בוקר בבית קפה עם חברה וביקור אצל קוסמטיקאית. בערב באו אלינו זוג חברים והלכנו איתם קולנוע.
כשחזרנו הביתה אחרי הסרט נכנסתי למקלחת ואחריה דיברתי אל בתי שבבטן, דיברתי בצחוק, כי אני לא מאמינה בדברים האלה. אמרתי לה "נטוש, למה שלא תצאי? נמאס לי כבר ללכת לעבודה ואבא כבר נורא מחכה לך." מרחתי קרם נגד סימני מתיחה ואז ... ירדו לי המים. השעה הייתה אחד בלילה, יום שבת ה-19.11.11.
טלפנתי לד''ר הלוי, סיכמנו להיפגש בבית חולים ונסענו ל"לניאדו" בנתניה. חשבתי לעצמי "חששתי מנסיעה בפקקים מחיפה לנתניה עם צירים, והינה נפתרה הבעיה – הכביש ריק וכמעט ואין צירים".
בשתיים בלילה בבית החולים אילן בדק אותי – פתיחה 2.5 ס''מ, צירים לא סדירים, צריכים לחכות . טוב, התאשפזנו במחלקת יולדות, סיכמנו עם אילן שהוא חוזר הביתה ואני מתקשרת אליו כשהצירים הופכים להיות סדירים וכאובים. בינתיים בן זוגי עפר נימנם על הכורסה ואני, כולי ציפיה לראות את בתי בקרוב, ספרתי את משך הצירים והמרווחים ביניהם. מחמש בבוקר הצירים התגברו ובשש בבוקר כבר טילפנתי לאילן שהגיע עם טלי אשתו בשש וחצי.
עברנו לחדר לידה עם פתיחה 5 ס''מ. טלי הדריכה אותי איך להעביר את הצירים על הכדור פיזיו, בהפסקות דיברנו על הסרט שראינו ערב לפני. היא הקרינה נינוחות, רוגע ואמפטיה כך שגם לי היה נדמה שנפגשנו לשיחה ידידותית עם קצת אי-נוחות פיזית. כשהצירים התגברו, עברתי למיטה, בהמלצת טלי חיבקתי את המשענת, הצירים התגברו מאוד וכבר התחלתי לחשוש שלא אעמוד בזה זמן רב. לא רציתי אפידורל כי פחדתי מתופעות הלוואי, בלידות הקודמות קיבלתי זריקת טישטוש שעזרה לי מאוד בשלבים האחרונים – הרגשתי את הצירים ואת הלחיצות, אבל בין הצירים הייתי מעורפלת והזמן עבר ממש מהר.
בשבע וחצי בבוקר הפתיחה הייתה כבר 8 ס''מ, ונורא כאב לי,התחלתי כבר להתחנן לטישטוש, אבל טלי עודדה אותי כל הזמן - "את מתמודדת מאוד יפה ויותר מזה זה לא יכאב". זה באמת נתן לי כוח להמשיך, כי מפי אישה זה נשמע ממש אמין. לא בטוחה אם הייתי מאמינה לעפר אם הוא היה אומר את זה. דרך אגב, הוא היה איתי כל הזמן, רגוע ותומך, עוזר ומשתתף בתהליך, אבל ברגעים האלה ממש הבנתי מדוע עדיף שתהיה גם דולה. גם נחמד שרופא נמצא לידך כל הזמן, בודק מה המצב, מדי פעם מחבר למוניטור והעיקר – נותן תחושה של בטחון.
טוב, הגיע הזמן ללחוץ. זכרתי מהלידות הקודמות שהרגשתי צורך אז ללכת לשירותים והתאפקתי, אז המיילדת אמרה לי "תלחצי, תלחצי, הילד יוצא!" והפעם לא הרגשתי ככה, אבל בשלב מסוים אילן פשוט אמר ללחוץ וניסיתי. הייתה לי תחושה שמשהוא תקוע לי בין הרגליים וממש קורע אותי. זנחתי את כל נימוסי הליכות והתחלתי לצרוח בכל לחיצה וזה ממש עזר. תוך זמן קצר שמעתי את אילן אומר "הינה הטוסיק כבר יוצא" ואז דחפתי את התינוקת החוצה.
הייתי המומה. כשהניחו לי אותה על הבטן, הייתי בהלם שזה נגמר, כל הזמן מילמלתי "אני לא מאמינה". אבל עובדה – בתי הקטנטונת הייתה מונחת עלי.
כשלקחו אותה לנקות ולשקול, התאמצתי פעם נוספת ויצאה השלייה. זהו, נגמר. הגיע הזמן ל"ספירת מלאי" – נטע קיבלה ציון אפגר 9\10, שקלה 3240 גרם ואני יצאתי בלי חתכים וקרעים אפילו.
טוב, כמו שאומרים – והשאר היסטוריה, ההיסטוריה הפרטית של נטע והוריה המאושרים.
לסיכום – אני מאוד שמחה שלא הסכמתי לניתוח. כמה שעות אחרי הלידה כבר הלכתי למקלחת, יום יומיים אחרי כבר לא זכרתי שילדתי. חוץ מהכתווצויות הרחם לא כאב לי כלום. נטע יצאה מושלמת, כמובן, בזמן שבחרה ולא לפי נוחות הרופאים. זאת הייתה הלידה השלישית שלי אבל היא הייתה הראשונה שבה הייתי מודעת לכל התהליך והרגשתי הכל. כל זה הודות לצוות הנהדר – אילן וטלי, שילוב מנצח של מקצועיות רפואית ברמה גבוהה ביותר של אילן ואישיות תומכת, מרגיעה וקורנת של טלי. המון תודה שהענקתם לי חווית לידה כל כך מאושרת.
 צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 376
|
- שמור את תגובתך עניינית וקשורה למאמר.
- התקפות ותגובות פוגעות יימחקו.
- בבקשה אל תשתמש במערכת התגובות רק כדי לקדם את אתרך, תגובות כאלו יימחקו.
- הקוד המופיע למטה נועד למנוע ספאם ותגובות אוטומטיות. הכנס קוד זה בשדה המתאים לפני שליחת התגובה.
|
|
היה הראשון להגיב למאמר זה