"אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו... אין אנחנו יכולים
להודות לך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו.. (מתוך תפילת נשמת כל חי).
בר"ח ניסן תשס"ט נולד בננו המתוק דוד בלידה טבעית ומדהימה לאחר שתי לידות
בניתוחים קיסריים. את התפילה הזו אמרתי בשמחת הברית, כי הרגשתי שאין לי
מילים להביע את התודה על החוויה לה זכיתי בלידה הזו, בעזרתם הנאמנה של
השליחים שהקב"ה שלח לי.
לא ניתן להעביר את עוצמת חווית הלידה של דוד מבלי לתאר את הלידות הקודמות.
כמו נשים רבות גם אני התכוננתי ללידה הראשונה והעליתי בדעתי את כל התסריטים האפשריים, שיהיה ארוך, שיהיה כואב, קראתי ספרים על לידה טבעית ועשיתי הכנה פיזית ונפשית ללידה.
במהלך הלידה התפתחה מצוקה עוברית ובשלב מסוים לא היה מנוס מניתוח קיסרי, הדבר היחיד שלא חשבתי עליו ולא הייתי מוכנה לו. התחננתי לרופאים "רק לא ניתוח".
בסופו של דבר בעזרת ה' נותחתי. בני מיכאל יצא מהרחם עם אפגר 1 ,זאת אומרת ללא נשימה ועם דופק בלבד, לאחר הניתוח הוא היה ארבעה ימים בטיפול נמרץ. הניתוח היה ממש ברגע האחרון...
עם התודה הגדולה על הנס בלידת ילד בריא, הייתה בליבי אכזבה על הלידה בניתוח. אך יחד עם זאת תקווה ללדת בפעם הבאה בלידה טבעית.
במהלך ההיריון הסתבר לנו שהתינוקת במצג עכוז, לאחר ברורים מקיפים הבנו שלא ניתן לבצע לידת עכוז לאחר ניתוח קיסרי. ניסינו את כל הדברים האפשריים להיפוך החל מרפואה סינית, היפוך חיצוני וכל הסגולות האפשריות, היא פשוט לא רצתה להתהפך... חיכינו עד לצירים ואז ילדתי שוב בניתוח קיסרי.
האכזבה מהלידות הקודמות רק חיזקה בי את הרצון ללדת בלידה טבעית, יש תחושות שלא ניתן לתאר במילים, כמו שקשה להסביר את הרצון העז של אישה לילד, כך לא ניתן לתאר את הרצון הקמאי ללדת בלידה טבעית. להרגיש את הצירים הפותחים את הרחם, להרגיש את התינוק שעובר דרכך ולקבל אותו לידיים שלך, להיות שותפה לקב"ה בהבאת נשמה לעולם, להיות בלידה, ליד-ה'.
כבר במהלך ההיריון השני שמעתי ממספר אנשים שיש אפשרות לנסות ללידה טבעית גם אחרי שני ניתוחים. למודת אכזבות מהלידות הקודמות, החלטתי להרפות ולהמתין עד שאדע מה מצג העובר ורק אח"כ לברר על האפשרות של לידה טבעית. בהתחלה העובר היה במצג עכוז ולשמחתי הרבה בשבוע ה-34 הוא התהפך.
התחלתי לחפש במרץ רב חומר באינטרנט, ובסיעתא דשמיא הגעתי לאתר של אילן וטלי, יצרתי קשר עם אילן ונפגשנו במרכז הלידה בקדימה. כבר בפגישה הראשונה אילן נסך בנו אופטימיות באשר לסיכויי ההצלחה הגבוהים, לאור הניסיון הגדול שצבר בתחום והוריד את הפחד הגדול לגבי הסכנה לקרע ברחם. מעבר לכך נוצרה כימיה מופלאה בינינו וכבר מאותה פגישה אילן וטלי ליוו אותי במעקב ההיריון שהסתבר מאוחר יותר עד כמה הוא היה משמעותי להצלחת הלידה. במהלך מעקב ההיריון זכיתי לטיפולים מפנקים של טלי בבריכה במרכז הלידה.
מהשבוע ה-38 התחילו צירים מוקדמים, וכמה פעמים חשבתי שאני בלידה, אילן וטלי היו לי אוזן קשבת ותומכת, והרגיעו אותי, ובעיקר הרגשתי שהם תמיד זמינים וקשובים בכל שעה שפניתי אליהם.
בסופו של דבר הגיע תאריך הלידה ושום דבר לא קרה. . המתח לקראת הלידה הלך וגבר ובעיקר הפחד להתאכזב שוב...
וכך עבר לו עוד יום ועוד יום הצירים המוקדמים המשיכו אבל שום דבר ממשי לא קרה, ממש יצאתי מדעתי. אילן וטלי עודדו אותי כל הזמן והידיעה שיש מישהו שלוקח אחריות על המעקב עזרה לי מאוד, הרופאה שלי כבר מזמן שלחה אותי לבית החולים.
הייתה לי שוב תחושה ש"הילדים שלי לא רוצים לצאת..."
סיכמתי עם אילן שאם לא אלד עד יום חמישי סוף השבוע ה-42, נתחיל בניסיונות טבעיים לזירוז הלידה בבית החולים לניאדו, כבר הייתי מיואשת והרגשתי איך שוב התסריט מהלידות הקודמות חוזר על עצמו ואני מגיעה בסוף לניתוח קיסרי.
ביום רביעי, ערב ראש חודש ניסן, בשעה שתיים בצהרים התקשרתי לאילן ואמרתי לו שאם ה"סטריפינג" לא יעזור אני הולכת לניתוח קיסרי. אילן קלט מיד את המצוקה שהייתי בה והציע לי לבוא למרכז הלידה כבר באותו יום בערב.
כמובן ששמחנו על ההצעה ונסענו לקדימה. הגענו בשבע וחצי בערב. אילן עשה לי בדיקה ו"סטרפינג" בצורה עדינה ביותר, ותכננו ללכת לישון אצל ההורים באזור, בתקווה שתהיה התפתחות במהלך היממה הקרובה. מיד אחרי הבדיקה נכנסתי עם טלי לטיפול בבריכה שם הסתבר הסיפור המדהים הבא..
באותו היום בשעה 12 בצהרים אילן וטלי התחתנו בחצר ביתם.. הם לא סיפרו לי כלום, כי לא רצו להלחיץ אותי, ולחשוב שמשעה שתיים אני מטרידה אותם בלי הרף..
כבר בטיפול הרגשתי התגברות של צירים אבל לא האמנתי שמשהו קורה.
יצאתי מהמים... ומאותו רגע שרגלי דרכה על הרצפה התחילו בבת אחת צירים חזקים כל 2-3 דקות. הבנתי מיד שאני בלידה הסתובבתי במרכז הלידה המקסים, בתמיכה פיזית ומנטאלית מדהימה של טלי. אחרי שעה וחצי כבר הייתה פתיחה של 5 ס"מ, והחלטנו לנסוע לבית החולים, בנסיעה כבר היו צירים חזקים מאוד. טלי נסעה איתנו ועזרה לי מאוד, כשהגענו לבית החולים ביקשתי לקבל אפידורל בעיקר כדי להירגע ולעכל שאני בלידה. הרגשתי שאני נוכחת בלידה רק ברובד הפיזי, מנסה לשרוד את הצירים.
לאחר שקיבלתי אפידורל כבר הייתי בפתיחה מלאה, האפידורל השפיע עלי בצורה חלקית, הרגשתי את כאב הצירים אבל בצורה נמוכה הרבה יותר. למרות שהייתה כבר פתיחה מלאה הראש של התינוק עדיין לא ירד לגמרי.
נעמה הדולה השנייה שלנו הגיעה ויחד איתה התחלנו לשיר שירי הלל לראש חודש ולשמוע שירי תפילה, נעמה וטלי עשו לי כל הזמן עיסויים והרגשתי שאני מרחפת כמו שיכורה מיין.
ברקע בעלי מקריא לי את דבריה של ימימה אביטל ז"ל:
"לפנות לטוב שבנפש, לטוב שבלב, לטוב שבמחשבה לאסוף את כולם.. תוך נוכחות, אשר מאותה השתתפות אמורה להביא בע"ה את התינוק בשמחה. להכניסו לעולם תוך הכרה לשייכותו לעם ישראל בעת כניסתו לאוויר העולם, בכניסה לחיים בשמחה שלמה. השתתפות פנימית כמלווה את צאתו רק בשמחה... אז שומר על הברכות שיש גם בנפשו יהיה בריא.
היא נוכחת, מבצעת ומשתתפת: דרך פנימיותה, הכרתה, ליבה, נפשה וכוחה... הכל.. לאפשר לתינוק לבוא כמו שצריך."
בשעה 1:20 אחר חצות, זמן של חסד, כ-5 שעות מתחילת הלידה, יצא בננו דוד לעולם. ברכתי "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה..", גם על הזכות ללדת בלידה טבעית ופעם נוספת על הלידה של דוד.
ההתרגשות הייתה גדולה, הרגשנו ש"היינו כחולמים", אחרי היום רב התהפוכות שעבר עלינו, שמחת הלידה התערבבה בשמחת החתונה. ונותרנו ללא מילים...
ובכל זאת...
תודה עצומה לקב"ה שזיכה אותי בלידה כזו ושליחים כאלו.
תודה גדולה לאילן וטלי.
לאילן, על האופטימיות, הנכונות לענות בכל רגע, על האחריות, העדינות שידעת את מקומך בכל שלב.
תגובות (1)