שבוע 25 סקירה שנייה, הפיצקית עם הראש למטה, הכל תקין, אין מאושרת ממני..
שבוע 28, נשלחים להערכת משקל, ו..הפתעה, החליטה להתהפך והראש למעלה. "אין מה לדאוג, יש לה עוד זמן להתהפך חזרה" אומר הרופא.
שבוע 32, הערכת משקל נוספת, ועדיין הראש למעלה. החששות מתחילים להציף.. בכי לא נשלט של ,אני לא רוצה קיסרי..". ורופא שעדיין אופטימי "ויש עדיין סיכוי שתתהפך..".
שבוע 33, מתחילים לנסות את כל השיטות האלטרנטיביות. הולכים לדיקור סיני, עושים מוקסה מדי ערב, עמידת נר, עמידת שש, נמנעים מלשבת על הכדור פיזיו, מדברים אליה יפה, לפעמים קצת מאיימים.. מאירים עם פנס..
הפיצקית עדיין בשלה..
הפחדים מקיסרי מתחילים להופיע בתדירות גבוהה יותר. מגיע לו שבוע 35, רופא המעקב מתחיל להלחיץ.. "מה עם היפוך חיצוני?", קחי הפניה ואם ההיפוך לא צולח תקבעי תור לקיסרי..
אני מרגישה כאילו חרב עליי עולמי.. אין מצב! אני לא נכנסת לניתוח!!!
מתקשרת ברגשות מעורבים לקבוע תור להיפוך חיצוני אצל ד"ר קנטי, אממה ברור שכשאני יהיה בשבוע 37 הוא יהיה בחו"ל!!! משאירה את התור שקבעו לי לרופא אחר ונכנסת לקרוא באינטרנט על מצג עכוז... והמשמעויות שלו... התגלגלתי לי לפורום של תפוז והעליתי שאלה לגבי היפוך חיצוני.. מתוך התשובות שקיבלתי, היתה מישהי שילדה לידת עכוז טבעית עם ד"ר אילן הלוי. התקשרתי אליה, והיא די עודדה אותי, סיפרה לי על הלידה שלה, ובעיקר נתנה לי זריקת אומץ.
אז אזרתי אומץ והתקשרתי לד"ר הלוי, שכבר בטלפון הרגיע והסביר, והוריד לי את מפלס החרדה.
שבוע 37, פגשנו את אילן אצלו במרפאה בקדימה, פגשנו רופא מקסים שמדבר בגובה העיניים, מסביר הכל, מרגיע ומחבק. אחרי ההסברים עשינו הערכת משקל שעוד יותר הרגיעה כי הפיצקית קטנה משמעותית מהראשון שנולד 4205 ג', אז בכלל אין מה לדאוג.. כ"כ התחברנו שאיך שיצאנו מהמרפאה בעלי אמר "מאמי, אני רוצה שתלדי איתו וזהו". בטוחה ומחוזקת התקשרתי וביטלתי את התור להיפוך חיצוני.
וכך חלפו להם הימים, בסתר ליבי קיוויתי שתתהפך אבל כבר לא הייתי בהיסטריה מה יהיה אם לא..
שבוע 38, ד"ר הלוי ומשפחתו בחופשה, ואני שלידה קודמת ילדתי בשבוע 42, הייתי די רגועה. מה הסיכוי שתתפתח לידה בשבוע 38?! אין סיכוי.. הכל תקין.
הכל התחיל ביום שישי, 22/4, שבוע 38+1, עשיתי פיפי ופתאום בניגוב הפרשה חומה.. "לא יכול להיות שזה קורה לי", התחיל הלחץ, מה יהיה הרי הרופא בחופשה (הייתי בטוחה שהוא בחו"ל, מה שיתברר אח"כ כלא נכון..). נשימות עמוקות ומנוחה.. ההפרשות פסקו, יש תנועות, הכל תקין.
יום שבת, 23/4, שבוע 38+2, יושבים בסלון אחרי ארוחת צהריים, מנשנשים גלידה, ופתאום בשעה 14:30, אני רואה טלוויזיה, ,פלאק", ירידת מים!!! איך זה יכול להיות? הרופא לא כאן! אין מצב שאני יולדת.. דופק מהיר, לחץ ולחץ, אין מצב שאני הולכת לקיסרי. אחרי 5 דק' החלטתי, מתקשרים לרופא. מזל. אילן קודם כל מרגיע (מסתבר שהוא באילת ולא בחו"ל), אני מתנצלת שהורסת לו את החופשה והוא יוצא מיד לדרך (איזה מלאך). קובעים להיפגש בלניאדו. אני נרגעת!
שמה מגבת בין הרגליים, כי המים לא מפסיקים לרדת, ויוצאים לדרך. אמא, בעלי ואני.
15:30 -מגיעים ללניאדו, במיון יולדות ישר אומרים לי "אה עכוז? ירידת מים? טוב ניתוח בכל מקרה", אז זהו שלא, ואני מודיעה שאני יולדת של ד"ר הלוי! ובדיוק מגיע טלפון מאילן למחלקה שאני מגיעה ושאף אחד לא יבדוק אותי. עושים לי רק אולטראסאונד ומכניסים אותי לחדר לידה, מתחברים למוניטור וממתינים. כרגע רק ירידת מים (למזלי צלולים), אין צירים בכלל, ומוניטור תקין... נמצאים בקשר טלפוני עם אילן כל הזמן.
בשעה 18:30 אילן מגיע, עושים רק אולטראסאונד לודא את המצג ומחליטים להמתין להתפתחות של צירים טבעית, אילן מרגיע ומסביר שברוב המקרים צירים מתפתחים תוך 24 שעות, אז נחכה. קצת צוחקים, אני מתנצלת שהרסתי להם את החופשה, אילן צוחק ואומר שדי הצלתי אותו ושאין סיכוי שהוא מפספס את הלידה שלי, הוא כזה מלך.
מתאשפזים במחלקה ביולדות ב' בלניאדו ומחכים.. ומחכים..
יום ראשון 24/4, מחכים.. אני בעלי ואמא שלי. עושים הליכות, עולים ויורדים מדרגות, עיסוי פטמות, נענועי אגן וכל מה שאפשר. עדיין שום צירים באופק.. איזה יאוש!!!! דווקא בלידה הזאת אני מתחילה עם ירידת מים בלי צירים?! לא מספיק?! אוף. מתחילים אנטיביוטיקה דרך הוריד כל ארבע שעות (ואני שמחתי שה GBS שלילי..). בערב מחליטים שאם עד הבוקר אין התפתחויות נעשה בדיקה פנימית ואולי סוג של זירוז. מה שאילן אומר אני עושה. פשוט סומכת עליו בעיניים עצומות. בינתיים מוציאים מהאינטרנט איפה ללחוץ כדי לזרז.. אמא שלי כל היום מפנקת אותי בעיסויים ולוחצת בנקודות שקראנו עליהם באינטרנט. אבל כלום לא קורה..הולכת לישון. מיואשת... אמא שלי ובעלי מעבירים עוד לילה עם הכיסאות.. מסכנים מה שהם עברו.. לא עוזבים אותי לרגע.
יום שני, 25/4, אילן מגיע בבוקר, והולכים למיון יולדות לבדיקה. בדיקה ראשונה, יאללה אולי משהו יתחיל. כלום. פתיחה 2, מחיקה 70 אחוז.. מה שזה לא אומר. אילן עושה קצת סטריפינג (כואב!!!), שבסיטואציה אחרת כנראה הייתי מסרבת, אבל אני רוצה כבר להיות אחרי ומה שאילן אומר אני עושה . מכניס טבליה של ציטוטק, אולי משהו יקרה.. וקובעים להיפגש עוד 4 שעות.."היום את יולדת" החליט אילן.
סוף סוף מביאים לי קצת את הבן שלי.. כמה התגעגעתי.. אני רואה אותו ובוכה. אוף.. כבר רוצה להיות אחרי.. למה זה קורה לי? מרגישה ייאוש..
שעה 13:30, אילן וטלי מגיעים. טלי היא אשתו ודולה מדהימה והיא ליוותה אותי מאז ועד סוף הלידה. עד שטלי הגיעה כל הזמן אמרתי שאני לא צריכה דולה, מספיקים לי אמא שלי ובעלי.. כמה שטעיתי! אין על אמא שלי ובעלי, אבל טלי מדהימה ועושה עבודת קודש לאורך כל הדרך. אילן בודק פתיחה, ועושה עוד קצת סטריפינג (כואב כבר אמרתי?!), אין הרבה התקדמות.. עוברים למרכז לידה, ומעבירים את הזמן בחדר הטבעי, טלי ישר מוציאה שמנים ומסלקת את אילן מהחדר (הם כאלה מדהימים), אילן צוחק וכבר אומר שחבל על הזמן וצריך פיטוצין, טלי מתעצבנת עליו ומסכמים שנפגשים בחמש ושיישאר בקרבת מקום. אני מצידי מוצאת את הזמן שאני עוד לא סובלת ואומרת לאילן, שבלידה הראשונה ילדתי 4200 בלי תפרים אז אני סומכת עליו... הוא מחייך. מתחברים למוניטור, שכמובן לא מראה צירים, טלי מתקשרת למדקרת שתבוא ובינתיים עושה לי עיסוי ולחיצות בנקודות זירוז, נותנת לי לשתות כל מיני דברים מגעילים, ואני מוכנה לנסות הכל (רק לא פיטוצין..). מגיעה המדקרת ומתנתקים מהמוניטור. חצי שעה בערך של דיקור, ותנועות ותזוזות, ואמא שלוחצת על פיטוצין ולא מבינה ממה אני מפחדת, כי היא ילדה פעמיים עם פיטוצין וזה לא נורא...
מגיעה השעה חמש, אילן ממושמע, מגיע מחוייך, בדיקה נוספת.. אין התקדמות משמעותית, פתיחה 4-5, וזהו הגיע הזמן לפיטוצין. אני ילדה טובה וממושמעת, עם הרבה פחדים מהפיטוצין, הולכת אחרי אילן לחדר הלידה, אילן מרגיע בדרך שהכל יהיה בסדר, והיום אני יולדת. מאוהבת כבר אמרתי?
בשעה 18:00 מתחיל לטפטף הפיטוצין ואחרי משהו כמו 20 דק' מתחילה להרגיש את הצירים, בינתיים מעבירה את הצירים על הכדור, כשטלי מצד אחד מחזיקה את המוניטור ומלטפת ומצטרפת אלינו דולה נוספת בשם קסם, שהיא קסם בפני עצמה, ובכל ציר אני זוכה לעיסוי בגב ועזרה בנשימות. מדהים כמה שחשבתי שאני זקוקה רק לאמא שלי ובעלי לידי וזהו.. כמה טעיתי. הן פשוט עשו עבודת קודש, ולא הייתי מצליחה לעבור את הצירים האלה והלידה בלעדיהן! ובלי אילן כמובן!!!! אחרי זמן מה על הכדור יש לי פיפי.. הולכים עם כל העירוי לשירותים, ביציאה מהשירותים אני מרגישה כאילו משהו יורד בפנים.. עולים למיטה, בדיקה, כן היא מתחילה לרדת, פתיחה 8 נראה לי..
ממשיכה לקבל את צירי הפיטוצין (שלאט לאט העלו את המינון..) "באהבה", על המיטה כשהיא במצב ישיבה ואני עומדת על הברכיים ונשענת על המשענת (לא יודעת איך לקרוא לתנוחה הזאת ). כל ציר מזכה אותי בעיסוי מידיהן של טלי וקסם, בנשימות משותפות עם טלי וקסם ובתזוזה מתמדת. אמא שלי מקררת לי את הפנים עם מגבת ותומכת בי מקדימה יחד עם בעלי.
אחרי זמן לא ארוך אני מתחילה להרגיש את הלחץ ל"קקי" ואני ממש מרגישה את הפיצקית יורדת למטה. זוכרת את עצמי אומרת "היא יוצאת, אני אומרת לכם היא יוצאת..". עוברת למצב ישיבה על המיטה, אילן בודק ואכן היא מתחילה לרדת.
בשעה 20:04 בערך, פשוט השעון היה מול העיניים שלי.. תוך כדי שאני בוכה מהצירים, טלי אומרת לי באוזן ככל שתלחצי יותר תקדמי אותה יותר. אז יאללה אני מתחילה. אמא שלי מחזיקה רגל אחת, טלי את השנייה ו.. לחיצה ראשונה כנראה לא משהו.. אני מסתכלת על אילן ורואה אותו בהיכון.. מרגישה קצת לחץ ואז לחיצה שנייה נותנת את כולי, מפסיקה לנשום (טוב או לא, לא ממש אכפת לי) ולוחצת לוחצת לוחצת, מרגישה את הפיצקית יוצאת, ממש מרגישה הכל.. הטוסיק בחוץ.. לוקחים אויר ולחיצה שנייה שאר הגוף בחוץ.. אילן מקבל אותה לידיים שלו. לחיצה נוספת להוציא את הראש בעזרת כולם ובעיקר טלי שלחצה איתי ביחד , בשעה 20:16 הפיצקית (3.080 ק"ג) היתה בחוץ במלוא הדרה, מכוסה בלבן.. אני המומה שזה נגמר.. והיא בחוץ.
אין תפרים . תודה!
מחכים לשלייה.. אילן קצת לוחץ לי על הבטן.. אני בתגובה בוכה ומוחצת לטלי את היד. פתאום שטף יוצא, אני שואלת "מזה כל המים האלה?", ואילן עונה זה לא מים זה דם. אמאלא.. כמה דם? השליה יוצאת, איזו הקלה! זהו שלא.. דימום לא מוסבר, אילן פוחד שאול נקרע איזה כלי דם.. עוברים לחדר ניתוח לרביזיה בהרדמה מלאה (כמו בלידה הקודמת.. כנראה השליות לא רוצות להיפרד ממני.. ). בסוף מסתבר שאלו היו חלקים מהשליה ולא נקרע כלום. מזל!
יוצאים מחדר הניתוח.. מטושטשת מההרדמה, מדברת קצת שטויות.. אבל אין מאושרת ממני!! עשיתי את זה!!!!!!!
תודה ענקית לאילן המדהים!!! וטלי המדהימה!!!! וכל הצוות שלהם שבלעדיהם הייתי מגיעה לקיסרי ולא עוברת את החוויה המדהימה הזאת. מה שבטוח יחזיר אותי אליהם גם בפעם הבאה!
תגובות (1)