כשחשבנו על לידה, היה לנו ברור שזה יהיה בבית חולים, עם אפידורל (מבחינת
הדס, אפילו בהרדמה מלאה). כאשר זוג חברים ספרו לנו על כוונתם ללדת בבית,
התגובה הראשונית שלנו הייתה "זה לא מסוכן? פעם ילדו בבית והרבה תינוקות
מתו". עם הזמן, ככל שביררנו יותר על לידה טבעית בכלל ולידת בית בפרט,
הגענו למסקנה שלא רק שלידת בית אינה מסוכנת יותר מלידה בבית חולים, אלא
שזאת הדרך העדיפה.
בהתחלה, היינו בטוחים שנלד בלידת בית רגילה, עם מיילדת ודולה. תוך כדי החיפוש באינטרנט, גילינו את המרכז ללידה טבעית, "ג'הארה דולה", ואחרי שקראנו על המרכז ועל התנאים שהוא מציע (ליווי של רופא, בריכת צירים ובריכת לידה) החלטנו שזאת, כנראה, דרך שיותר מתאימה לנו מלידת בית רגילה.
בשבוע ה-26 של ההיריון, נפגשנו עם ד"ר אילן הלוי בקדימה, שהסביר לנו על המרכז ועל התהליך שנעבור עד הלידה. בעקבות השיחה, לאחר שהתרשמנו גם מהמקום עצמו, שנראה מאד מרגיע, וגם מאילן, שהרגשנו שמדובר ברופא שרואה את הדברים כמונו ואפשר לסמוך עליו שיקבל את ההחלטות הנכונות בזמן הלידה ולאחר שהבנו שגם במקרה של פינוי לבית החולים, הצוות כולו יעבור איתנו ויהיה רצף טיפולי, החלטנו סופית שזה המקום שבו אנו רוצים ללדת.
בשבוע ה-33 להיריון, לאחר שהעובר התהפך למצג ראש, עברנו למעקב היריון אצל ד"ר אילן הלוי. המעקב היה תקין עד השבוע ה-38, בו התגלה לחץ דם גבוה שעלול להתדרדר לכדי רעלת היריון. מכיוון שהעובר היה מספיק גדול, המליץ לנו ד"ר הלוי לנסות לבצע סטריפינג, על מנת לזרז את הלידה ולהימנע מהאפשרות של הגעה למצב של רעלת.
בבוקר יום שישי, ה-25 לאפריל 2008, התבצע הסטריפינג, אולם ד"ר הלוי לא היה משוכנע שהפעולה תגרום לזירוז הלידה. בצהרי אותו היום, החלה הדס לחוש בכאבי בטן (צירים..) ויותר מדאיג, היא הפסיקה להרגיש את תנועות העובר. בשעות הערב היינו בקשר טלפוני עם ד"ר הלוי, ולאחר שכל הניסיונות לגרום לעובר לזוז (אכילת שוקולד ושכיבה על צד שמאל) - לא צלחו, המליץ לנו ד"ר הלוי להיבדק במוניטור על מנת לוודא שהכול בסדר. מכיוון שאנו גרים במרחק של כשעה נסיעה מקדימה, העדפנו לעשות את הבדיקה בבית החולים הקרוב למקום מגורינו.
בשעה עשר בערב הגענו לבית החולים. מכיוון ש"אנחנו באים בסך הכול לבדיקה", הגענו רק עם פלאפון, תעודת זהות וארנק. לאחר חצי שעה של חיבור למוניטור (שלא אמר לנו הרבה, מכיוון שלא עשינו קורס הכנה ללידה), הגיע הרופא התורן וכששאלנו אותו האם הכול בסדר, הוא ענה במלה אחת, "לא", ועם פרצוף מבוהל החל לבדוק את הדס (ולא בבית השחי) כשבמקביל היא חוברה למסכת חמצן ועירוי נוזלים. לאחר דקה, כשהרופא התפנה גם לדבר איתנו לגבי מה שקורה (בכל זאת, הוא הרגיש כנראה שיש לנו קשר למקרה), הוא הסביר לנו שהיו שתי נפילות דופק והוא שוקל להכניס את הדס לניתוח קיסרי אם המצב לא ישתפר. הוא ניסה לבקוע להדס את המים, אבל מכיוון שלא הייתה עדיין פתיחה, הוא לא הצליח. התקשרנו לד"ר הלוי, שאמר שבמידה והניטור ימצא תקין, אנו יכולים לבוא אליו, אבל ההחלטה היא שלנו.
לאחר שהדופק של העובר התייצב, נשלחה הדס לחדר לידה. כעבור כשעה חזר הרופא ומכיוון שראה שהיו עוד נפילות דופק, בקע להדס את המים וחיבר מוניטור ישירות לתינוק. לאחר כשעתיים בהם הדופק היה תקין לחלוטין, הגיע הרופא שוב, בדק את המוניטור והודיע לנו שהוא רוצה לתת להדס "משהו שיסדיר לה את הצירים". שאלנו "מה זה משהו? פיטוצין?" והתשובה הייתה חיובית. כששאלנו למה צריך פיטוצין אמר לנו הרופא שלמרות שהדופק תקין, התינוק לא נראה לו מספיק פעיל והוא חושש שיתכן שמשהו אצלו לא תקין. מכיוון שהסיבה נראתה לנו מוזרה, ביקשנו זמן להתייעץ והתקשרנו לד"ר הלוי. הסברנו לו מה אמר הרופא והוא שמע את המוניטור דרך הטלפון. ד"ר הלוי הרגיע אותנו ואמר שנראה לו שהכול תקין ובכל מקרה הוא אינו רואה הכרח לזרז עם פיטוצין בשלב כזה.
קראנו לרופא והודענו לו שאנו מעוניינים להשתחרר מבית החולים. הרופא הסביר לנו שהוא אינו ממליץ על כך ושלדעתו העובר זקוק למוניטור רציף ובטח שלא כדאי לנסוע 40 דקות לקדימה. לאחר שעמדנו על דעתנו להשתחרר, הרופא הלך לכתוב לנו את מכתב השחרור, תהליך שנמשך כחצי שעה. במשך הזמן הזה הגיעו אלינו מיילדת ותיקה והרופא הבכיר בניסיון לשכנע אותנו להישאר, מחשש לגורלו של התינוק. אנחנו כבר היינו איתנים בדעתנו לעזוב, למרות שדי רעד לנו הפופיק מכובד ההחלטה. קראנו לא מעט על היתרונות של לידת בית וידענו כי זו ההחלטה הנכונה. אולם כל כך הרבה רופאים אומרים אחרת, איך נוכל לחיות עם עצמנו אם יקרה משהו לתינוק? מצד שני ידענו שבבית החולים הדרך לניתוח קיסרי מיותר היא קצרה, בעיקר לאחר פיטוצין וגם בהליך זה יש סכנה לא מעטה. בכל אופן יצאנו לדרך, והודענו לד'ר הלוי שאנו בדרכנו לקדימה.
הנסיעה עברה עלינו בחשש, אך כשהגענו לצימר בקדימה בבת אחת השתפרה הרגשתנו. הצוות (ד"ר הלוי, טלי ונעמי) שקיבל אותנו בחיוך, האורות העמומים והמוסיקה המרגיעה עשו את כל ההבדל. רמות הלחץ ירדו והרגשנו שסוף סוף אפשר להתחיל בלידה.
החלק הראשון של הלידה, עבר עם כאבים מינימאליים בזכות הטיפול במים שקיבלתי מטלי והעיסויים בגב שהעניקה לי נעמי. מידי פעם הגיע ד"ר הלוי לבדוק פתיחה ודופק והרגיע שהכול תקין והלידה מתקדמת. במקום תחושת חוסר האונים והאווירה המלחיצה של בית החולים, הרגשנו בשליטה והכי חשוב רגועים. הרגע הכי נעים והזוי גם יחד היה בחמש לפנות בוקר כשד"ר הלוי פתח בקבוק יין וכולנו הרמנו כוסית לחיים, כאילו אנחנו באיזו מסיבה ולא באמצע לידה.
שלב הלחיצות היה קשה יותר (אצלי הוא נמשך שעה וחצי). עברתי מהמים לתנוחת כריעה, אך בסופו של דבר התינוק הצליח לצאת כשאני על הגב. הצוות עשה ככל יכולתו להפוך את הזמן הקשה הזה לנסבל מבחינתי. לבסוף לאחר כשבע שעות (בדיוק כפי שד"ר הלוי חזה) הגיח לעולם בננו יאיר, בריא ושלם.
לסיכום, לרגע לא הצטערנו על שבחרנו לעזוב את בית החולים ולנסוע עד לצימר בקדימה. אנחנו מאמינים כי השארות בבית החולים הייתה (במקרה שלנו) מביאה אותנו לניתוח קיסרי מיותר. אנו רוצים להודות לד"ר אילן הלוי, טלי ונעמי (הדולה המדהימה) על הטיפול המסור.
תגובות (1)