בתאריך
ז' שבט התשס"ט (1.2.09) נולד בננו משה אליקום בלידה ואגינאלית (לידת ואקום)
לאחר 2 ניתוחים קיסריים קודמים.
הרקע
לניתוחים הקודמים היה, בקצרה, פתיחה מלאה וראש שלא ירד. הרופאים פסקו שיש לי אגן
צר ולא אוכל ללדת ואגינאלית. אני סירבתי לקבל את פסיקתם, וטענתי שהתנהלות הלידות
עצמן לא אפשרה לי נסיון אמיתי ללדת
קצת
הקדמה:
בלידה
הראשונה הגעתי ללא הכנה אמיתית לתהליך הלידה, וללא ידע בנושא לידות פעילות. ה"אשמה
" היתה כמובן כולה בי. רציתי לידה ללא כאבים...רק אפידוראל ולא להרגיש
כלום...
בלידה
הזו למדתי שלידה היא חויה כואבת ורצוי להתכונן לכך מראש בצורה טובה.
האפידוראל
גרם לחוסר התקדמות, הפיטוצין גרם לירידות דופק.. .וכשהראש לא ירד בפתיחה כמעט
מלאה, הגעתי לניתוח.
ללידה
השניה הגעתי עם הכנה רבה ללידה פעילה. אך סמכתי על המערכת הציבורית שתאפשר לי
לנסות ולהצליח ללדת בצורה טבעית....
קראתי
את הספר לידה פעילה, למדתי מהאינטרנט רבות, ועשיתי קורס הכנה רוחנית ללידה, של
'דבש מסלע' שנתן לי כלים מצויינים להתמודדות עם תהליך הלידה.
החזקתי
בבית עם צירים חזקים מאוד, וישנתי מצויין ביניהם.
הגעתי
לבי"ח עם פתיחה 8 והייתי בעננים... עד שמיילדת לא תומכת הכריחה אותי לשכב על
הגב למוניטור, וכשהתחננתי לשבת...ולא נענו לי, איבדתי שליטה ואת הרצון להמשיך...
התחלתי לצרוח ובסוף נשברתי והסכמתי לאפידוראל. אחרי שעה בפתיחה מלאה ללא ירידת
הראש, אמרה לי המיילדת שאני לא חייבת להסכים לניתוח, אבל אני לא אקבל עוד
אפידוראל...
אחרי
שכבר קיבלתי מה שלא רציתי...לא ראיתי איך אוכל לחזור לכאבים, ועוד בשכיבה...אז
חתמתי.
בסופו
של דבר לא היה פה נסיון אמיתי לויב"ק.
ללידה
השלישית תיכננתי לגשת ישר לניתוח אלקטיבי ולא לעבור שוב את הכאב הזה של הצירים...
אבל
בינתיים, המחשבות הפכו למעשיות יותר, כאשר נכנסתי להריון. התחלתי לקרוא באינטרנט
על לידות ולראות סרטי לידה, וכל פעם שראיתי את התינוק המחליק החוצה, פרצתי בבכי, גם
מהתרגשות, וגם מרחמים על עצמי, שלא אזכה כבר לחוות את הרגע הזה...
לאט
לאט הגעתי למסקנה שאני לא נכנעת, ורוצה לנסות שוב...הפעם נסיון אמיתי.
העלתי
את הנושא עם בעלי, ולשמחתי הרבה, הוא יותר מתמך בי. הוא מיד התגייס לעודד אותי
שאני יכולה, וחייבת את זה לעצמי. הוא גם הרגיע שיש לנו את המשאבים בחיסכון, ושנלך
על זה באופן פרטי. גם כשאני היססתי- הוא עודד אותי להתמיד.
עשיתי
בירורים נוספים באינטרנט, למרות שהייתי כבר די סגורה על ד"ר אילן הלוי. כל מי
שמצויה בתחום והתיעצתי איתה, שיבחה אותו ועודדה אותי לפנות אליו.
אילן
נתן דוקא סיכויים טובים להצלחה, ועודד אותי לנסות. הוא לא הבטיח תוצאות כמובן, רק
נסיון אמיתי, שבעצם לא היה לי עד עכשיו. וזה בדיוק מה שרציתי.
אח"כ
היינו צריכים להתמודד עם מנהל המחלקה שלא האמין שיש לי סיכוי ולכן לא רצה לאשר את
הלידה הזו. אבל אילן השיג בסוף את אישורו בדרכים עקלקלות...
וכך,
בסופו של דבר, זכיתי לחוות חויה מדהימה בליווין התומך והמרגש של טלי וקסם, הדולות
המקסימות, ובעזרתו של אילן.
לאורך
כל חודש תשיעי
היו לי צירים כמעט כל לילה, שנעלמו בבוקר. אבל דוקא באותו מוצ"ש (פרשת בא)
היתה לי הרגשה שזה שונה.
בסביבות
12 בלילה התחילו מעין כאבי מחזור, ארוכים וכואבים מעט יותר משהתרגלתי בלילות
הקודמים. התקשרתי לטלי ואמרתי לה שאני מבולבלת אבל זה נראה לי אחרת...דירגתי את
הכאב בסביבות ה4 בסולם מ0-10 והם אמרו שאראה מה קורה ואתקשר אם משהו מתקדם.
בסביבות
1 בלילה זה כבר היה 5 בדירוג שלי. אבל לא סדיר.
ב2
כבר 5-6 עם איזו שהיא סדירות...התחלתי לארגן תיקים לבנות שלי שנעביר אותן לאחותי,
ולא הערתי את בעלי, כי רציתי שינצל כל דקת שינה...
ב3
כבר הערתי אותו וגם את אילן וטלי, ואמרתי שזה זה... צירים כל 4-6 דקות בדירוג 7...
ארזנו
את הבנות ובעלי העביר אותן לבית אחותי, ונסענו לקדימה.
הגענו
למרכז בקדימה בסביבות 4:20 עם צירים כל 6 דק' בערך, כואבים אך רגועים...
הייתי
בהיי. כל הנסיעה הסברתי לבעלי על כאב טוב, וכמה שאני מאושרת. ממש נהנתי מהשלב הזה
בצירים, של הידיעה שהנה זה סופסוף בא, והכאב היה עדיין נסבל.
הפתיחה
היתה 4-5. החלטנו, עפ"י הצעתה של טלי, לנסוע לביה"ח כבר בשלב הזה, כי זה
היה שלב שהכאב נסבל ויכולנו לנסוע בנחת, ולעבור את המיון בבי"ח בנחת.
אכן
היה ממש מצויין, גם במיון איפשרו לי להיות בתנועתיות, והנוכחות של טלי היתה מאוד
תומכת ומחזקת.
ההוראות
של מנהל המחלקה היו לאפשר לי רק מקלחות בחדר הטבעי, ושאר הזמן להיות בחדר רגיל
במחלקה...
האמת
היא שהעברנו את כל הצירים בטיולים במסדרון עם הפוגות במקלחת בחדר הטבעי, וגם קצת
מנוחה שם...אבל כל שעה עברנו לבדיקות בחדר הרגיל.
השלב
הזה של הצירים, היה החלק המדהים והמיוחד של הלידה.
קסם
וטלי עבדו בשיתוף פעולה מעבר לכל הסבר. אין לי מילים לתאר את עוצמת התמיכה שקיבלתי
מהן. כל ציר- 4 ידיים מעסות, לוחצות ותומכות בדיוק במקומות הנכונים ובעוצמה
הרצויה. שתי נשים נושמות איתי וגונחות איתי ומזכירות בלי מילים את הקולות הנמוכים
והמקדמים לידה. אני השתדלתי להשתחרר ולומר בדיוק מה אני צריכה, והן נתנו הכל עם כל
הלב!
היו
שלבים של צחוקים ופיטפוטים ושיחות נשים...היו שלבים של גניחות ותשישות מהכאב, היו
שלבים של שתיקה ומנוחה, הן היו מדהימות ולגמרי זרמו איתי ועם מה שטוב ורצוי לי. הן
ממש קראו אותי ואת הצרכים שלי בלי שאדבר.
גם
בעלי היה נפעם מהתמיכה שלהן. אנחנו דתיים ושומרים נידה, ועל כן הוא לא יכול היה
להעניק לי את התמיכה הפיזית הכ"כ נדרשת בלידה, והוא ממש התרגש לראות את
התמיכה שקיבלתי מהן, גם פיזית וגם נפשית. (הוא והרופא בילו בשלבים האלה בשיחות
משלהם...)
חברה
שלי ששמעה את סיפורי, הגדירה זאת כ 'ממש מעגל נשים'. היה משהו מאוד נשי ועוצמתי
בחויה הזו.
מלבד
הצוות המדהים של אילן, טלי וקסם, אני חייבת לציין את רחל המיילדת, שהשתלבה מצויין
בצוות, ואיפשרה לי מוניטור בעמידה ותנועתיות, וממש עודדה ותמכה בי ובתהליך כולו.
אחרי
השעה הראשונה התקדמנו לפתיחה של 5-6
אחרי
שעה נוספת 6-7
וכל
הזמן אני עם צירים מדהימים וטלי וקסם מדהימות עוד יותר...
ואחרי
שעה נוספת של צירים, תנועתיות והשתדלות....
שוב
6-7.
זה
התחיל להראות לא טוב. אז החלטנו להשתדל לעבוד יותר ולא לנוח...
אז
הלכנו במסדרונות (גם במחלקה החדשה של הביות... שלא נראה לי שאפשר לבנות עליה
בקרוב...) וזה הגביר מאוד את הצירים. הם נעשו חזקים בטירוף, וגם התחלתי ללחוץ ממש.
קסם
וטלי עודדו אותי ללכת עם הדחפים שלי (בלידה הקודמת המיילדת צרחה עלי לא ללחוץ,
כשהלחץ היה מטורף...לא מאוד ריאלי, לטעמי...)
אחרי
שעה של צירי לחץ ותקוות גדולות, הגענו לבדיקה ו...שוב 6-7. זה היה שלב השבירה.
אילן
אמר שלדעתו זה נראה שזה הולך לניתוח, כי אין התקדמות...רק בינתיים החדר ניתוח
תפוס...( הנס הפרטי שלי...)
אני
כבר הייתי תשושה ומיואשת, אז אמרתי שאם זה המצב, אז אקח אפידוראל כי אני לא רואה
טעם לסבול.
למי
שלא ניסתה...לקחת אפידוראל בשלב הזה זה סיוט בפני עצמו. אם הגניקולוגים כבר
מתחילים להתקדם לחשיבה טבעית ותומכת, אז למרדימים הבשורה הזו טרם הגיעה...אצלם כל
תמיכה ביולדת היא הפרעה... אז הוא העיף את טלי וקסם החוצה... זה השלב היחיד שהן לא
היו לידי. הרגשתי חסרת אונים, אך למזלי- רחל המיילדת נשארה איתי ותמכה בי בשלב הזה
כי אין לי מושג איך לא זזים בצירים בזמן מתן אפידוראל... נראה לי שהוצאתי לה את
הידיים מהמקום בלפיתה העזה שלי...אבל היא לא התלוננה... רק נשמה איתי ונתנה כוחות.
האפידוראל
לא השפיע טוב, וזה אולי היה לטובה, כי המשכתי לחוש כאבים ובעיקר לחץ, אבל ברמה
יותר שפויה, וגם יכולתי לשכב ולנוח קצת...
אחרי
האפידוראל, רחל בדקה פתיחה, והיא זו שהביאה את הבשורה ששינתה את כל הכיוון אליו
הלכנו...
היא
הכריזה שהפתיחה כבר 8 והראש בספינה! זה היה מהפך. זה לא קרה לי בלידות הקודמות. אז
הראש פשוט לא ירד, ועכשיו סופסוף משהו מתקדם באמת!
ההתרגשות
בחדר עלתה. אילן ורחל בדקו ואמרו שאכן הראש יורד, ויש לו מקום. האנרגיות החיוביות
חזרו לחדר. קסם וטלי התחילו להזיז אותי, ואני שיתפתי פעולה כי האפידוראל בפעם
הראשונה בחיי לא שיתק אותי... אפילו עליתי על שש בשלב מסוים, אך נאלצנו לחזור
לשכיבה כי כמעט התעלפתי.
המשכנו
בתנועתיות על הצד.
כשהייתי
בפתיחה מלאה ובשלו התנאים לכך, אילן החליט על ואקום. בכל זאת אני אחרי שני קיסריים
והזמן הוא קריטי. וכבר עברו 10 שעות של צירים.
הכאבים
בזמן הואקום היו חזקים בטירוף והלחץ גם, בשלב הזה הרגשתי שאני פשוט מרחפת מעל לכל
הפרוצדורה- אני שם ולא שם, הרגשתי את הלחץ, והרגשתי שאני לוחצת חזק, אבל לא ידעתי
אם זה אפקטיבי או לא (מה גם שאיזו אחות או משהי שנכנסה לחדר עם כל צוות חדרי
הלידה, נראה לי... צווחה לי כל הזמן שאני לא לוחצת מספיק...נראה לי שאני לא היחידה
שלא הבינה מה היא מחפשת בחדר...)
ואז,
פתאום,
כל
הכאב והלחץ נרגע, ובבת אחת חזרתי לתוך עצמי, והרגשתי את התינוק מחליק החוצה...
לא
האמנתי שזה קורה לי...הייתי כאן ועכשיו, וברקיע השביעי...
זכיתי.
חויתי את הרגע הזה המדהים, ששווה הכל.
זה
היה כ"כ מופלא ולא הגיוני בעיני, שאמרתי כמעט מיד שאני רוצה שוב... כולם צחקו
עלי שירדתי מהפסים... אחרי הכל זו היתה לידה קשה, מלחיצה ומאוד ניסית, הרי היה
ברור כבר שהולכים לניתוח...
כולם
מאוד התרגשו, וגם בכו... נראה לי שלא האמינו שזה יצליח עד השניה האחרונה...
ובכל
זאת זכרו לומר לנו שזה בן...כי זכרו שלא ידענו את מין העובר...
לסיכום:
אנחנו
עדיין בהיי מההצלחה. כבר חושבים על מה יהיה בלידה הבאה... בעזרת ה'.
ההתאוששות
מהלידה קשה לי מאוד. כנראה שככה אני מתאוששת, בלי קשר לניתוח/ לידה
בהתחלה
ההתכוצויות בהנקה ואחריה היו מטורפות. זה נמשך 4 ימים ועבר...
אח"כ
כאבים בישבן בגלל המטומה (וכנראה גם טחורים פנימיים)
והאגן
כאב לי בצורה קיצונית,
אבל
נראה שהכל תקין ומיום ליום מתחיל להשתפר...
התינוק
שלנו מתוק ורגוע להפליא. ויונק נהדר. לקחתי אותו לביות מלא מהרגע הראשון, ולא
עזבתי אותו לשניה. וזו היתה חויה בפני עצמה. ברור לי שזה תרם לשלווה שלו, שלא היה
צריך לצרוח בשביל לקבל את מבוקשו. (אצל בנותי הייתי עם ביות לא לגמרי מלא בגלל
הקושי של אחרי ניתוחים)
לאט
לאט חוזרים לתפקד, הפעם עם שלשה מתוקים בבית.
חשוב
לי להעביר לכל המתעניינות בויב"ק, שעם תמיכה נכונה, עוצמתית ואוהבת, ורופא
שקצת משוגע לדבר...זה אפשרי ושווה כל רגע, כל כאב וכל גרוש.
גם
החויה וגם הבריאות. עם כל הקשיים בהתאוששות, ברור לי שחסכתי מהגוף שלי עוד טראומה
לא טבעית ונזקים ארוכי טווח.
תודה
רבה לאילן, טלי וקסם המדהימים שעשו את זה לאפשרי, חוויתי וקסום בשבילי, והגשימו לי
חלום.
תודה
לרחל המיילדת על שהצטרפה והשתלבה במערך הזה, ותרמה את חלקה להצלחת הלידה שלי,
בשמחה וברצון.
תגובות (6)