7 שבועות אחרי הלידה, ועדיין בכל פעם שאני נשאלת על הלידה, העינים שלי
נוצצות מהתרגשות ואני מספרת את מלוא הסיפור (למי שמוכן להקשיב) מבלי להחסיר
אף פרט.
הסיפור מתחיל בערב חורפי לפני שנתיים בערך, כשהגעתי לראשונה למרכז הג'הרה דולה. ביום הולדתה של אמא שלי, החלטנו להעניק לה במתנה טיפול במים. הגעתי לטיפול ולמקום באופן אקראי לגמרי, דרך האינטרנט. אמא שלי מצוננת כולה, שוכבת על הגב בתוך הבריכה ונראית שלווה כמו שאף פעם קודם לכן, לא ראיתי אותה. אחותי ואני מחכות בחדר הסמוך, מסתכלות סביבנו, ואני אומרת לאחותי: "איזה כיף לך, את בטוח תלדי עוד ילדים, אז תוכלי ללדת כאן. אם אני אעשה עוד ילד, זה כדי ללדת במקום הזה. (בשלב זה בו נאמרו הדברים, אני אמא לבת ובן פעוטים מקסימים, ובדעה שאסתפק בשניהם).
וכך, כמו שלמדתי בתטא הילינג, הבקשה נשלחה, וחיכתה לזמן המתאים ביותר למימושה.
לימים, ילדי גדלו, והגיעו לגיל המופלג של חמש ושלוש שנים, חזרנו לישון בלילות, ואני התפניתי יותר להקשיב לעצמי. אחרי שעברתי קורס מעמיק נוסף, בתטא הילינג ("אנטומיה אינטואיטיבית" בהנחייתה של רבקה גוטסמן האגדית), שאלתי את עצמי מה אני באמת רוצה, והתשובה שקיבלתי היתה להיות אמא פעם נוספת. לשמחתי בן זוגי,אלון, הסכים עימי והזדהה עם הרגשתי.
ההריון השלישי, היה שונה מקודמיו, בהתחברות שלי לעצמי.
קודם כל נקלטתי במהרה, תאריך הלידה המשוער נקבע ל-28/7/09, ואני הודעתי לכולם שאני יולדת עד ה-15/7.
בניגוד להריונות הקודמים, פינקתי את עצמי במהלך ההריון והתייחסתי אליו ולגופי בכבוד הראוי לו: תרגלתי יוגה לנשים בהריון (ותודה למורתי האהובה, מרב כץ), עשיתי קורס הכנה ללידה בשיטת ה"היפנו-לידה" (ותודה למורותי: שרון ורבקה) וכמובן פרגנתי לעצמי טיפולים במרכז הג'הרה דולה . תחילה אצל נטע שיזף,ולאחר מכן אצל טלי מקורי. במשך כל הזמן הזה, מקננת בי הידיעה שאני רוצה ללדת בג'הרה דולה ולא בבי"ח, אך עם זאת השכל שאומר: הלידות שלי כ"כ קלות, למה להוציא כ"כ הרבה כסף ? וכך אני משכנעת את עצמי שאלד בבי"ח, לידה טבעית , ובכסף שאני "חוסכת" אני מפנקת את עצמי בטיפולים וקורסים שיעזרו לי ברגע האמת.
כשהלב מדבר איתי ומתעקש על הרצון הכ"כ עמוק ללדת במקום שנועד לכך, אני שואלת את הבורא/בריאה, איך אוכל ללדת במרכז ולשלם את הסכום, שנראה לי בלתי אפשרי, והבורא רק מראה לי שוב ושוב את אותו סרט:
"אלון (בעלי) ואני נוסעים באוטו, לכיוון לניאדו, כשלפתע אני שומעת את עצמי אומרת לו: פה ימינה, שמאלה וימינה. " ורואה שאנו מגיעים לרח' ביאליק 28, בקדימה..וכך זה חוזר על עצמו, מדי פעם, במהלך ההריון כששאלת ה"איפה נלד" עולה...
ואז מגיע רגע האמת, יום שני ה-13/7, אני קמה בבוקר, ומבחינה ברמזים של תחילת התהליך (שחרור הפקק הרירי). חיוך עולה בי והתרגשות. ככל שעוברות השעות, מצטרפים גם צירונים קטנים, ואני מתחילה להתכונן.
באותו יום מתקיים בישוב בו אני גרה, קורס אנטומיה בתטא הילינג, ואני מוודאת עם רבקה, שאני יכולה להגיע אחה"צ לקבל טיפול. כשאני מגיעה בדרך פלא, כל התלמידים תפוסים, במעגל הריפוי, ויוצא שרבקה עומדת מאחורי ומטפלת בי. לאחר המעגל גם מלי מצטרפת ונותנת חיזוק משלה. שתיהן רואות לידה חלקה ומהירה.
אני יוצאת משם מעודדת, וחושבת שאוטוטו אני כבר אחרי.
מתחילה להתארגן מבחינה לוגיסטית, ומקווה שאוכל לנסוע בערב ל"לניאדו" ללדת ולא לפני, כדי להספיק לבלות את אחה"צ עם הילדים.
בערב אמא שלי מגיעה לשמור על הילדים, ואלון ואני נוסעים ללניאדו, מעט מתרגשים, אני ברגשות מעורבים. לא סובלת מכאבים, אבל בהחלט מרגישה את הצירים, ומניסיוני יודעת שמכאן הדרך קצרה ביותר ללידה.
מגיעים ללניאדו,במטרה ללדת במרכז הטבעי, נכנסים למיון, וזוכים לקבלת פנים צוננת. אלון נשאר במסדרון, ואותי משכיבים על המיטה ומחברים למוניטור. אחרי חצי שעה, משחררים, מגיע רופא לבדוק אותי, וקובע שאין כלום. (פתיחה חצי ס"מ). באופן מפתיע אני חשה הקלה, ותחושה שהגעתי לכאן כדי להבין איפה אני לא רוצה ללדת, אבל ממש לא.
הולכים לישון, והצירים נרגעים. אני ישנה כל הלילה, ללא שום התפתחות.
בבוקר למחרת, שוב הסיפור מתחיל, הצירים נהיים סדירים, כל עשר דקות ציר קצרצר, שלא מוביל לשום דבר. במהלך היום אני שומרת על קור רוח, עושה מדיטציות, קופצת על כדור הפיזיו ומצפה להתקדמות באופן טבעי.
ב-14:00 אני נשברת, בכי גדול מגיע, טלפון לאלון, אני מיואשת. מה קורה פה? למה זה לא מתפתח? אלון נלחץ קצת ומבטיח להגיע מהעבודה מהר.
בינתיים אני חושבת איך אני יוצאת מהיאוש והדרמה, למי להתקשר? מי יכול לעזור לי? מה ירגיע אותי ויוציא אותי מהדרמה שנכנסתי אליה?
וכמובן טלי והבריכה הטיפולית שלה, עולות לי לראש. מחליטה להתקשר לטלי, בתקוה שתוכל לקבל אותי לטיפול, להירגע ואולי גם לקדם את הענין קצת... אני מתקשרת לטלי, טלי עונה, ואנחנו קובעות ל-16:00.
(אם מישהו היה אומר לי שתוך 24 שעות אהיה בבית בחזרה עם תינוקת שלוה בידים, הייתי חושבת שהוא צוחק עלי).
הילדים מסודרים, היום זה היום של סבא וסבתא שמגיעים לתת אהבה לנכדים , אז אין מה לדאוג. אלון מגיע ואנחנו מסתננים מהבית, לפני שהם חוזרים מהגן.
בדרך אני חווה דהז'וו. אלון נוהג ומבקש הכוונה, ואני תוך כדי ציר, גונחת יותר ממדברת: "ימינה, שמאלה וימינה, הנה זה כאן". ביאליק 28, קדימה. WELCOME לג'הרה דולה...
אנחנו מגיעים, רואים את ד"ר אילן הלוי מרחוק, בפוזה של "גנן" ,כשמפוח בידו, והוא , מנקה את הפרחים הצהובים שנשרו מהעץ הגדול שבחצר. אני מחייכת ואומרת לאלון, זה הרופא המיילד, הבעל של טלי.
אנחנו פוגשים את טלי, מעדכנים אותה על המצב, טלי מרגיעה, אומרת שניכנס, והיא תגיע עוד רבע שעה בערך אחרי שתיקח את הילדות.
אנחנו נכנסים למרכז הג'הרה דולה, אני כבר מרגישה בבית, מסדרת את כלי הרחצה, שיהיו מוכנים אחרי הטיפול, לובשת בגד ים, פותחת את הבריכה, לוקחת מצופים ,ומתרווחת בבריכה. אלון מצלם אותי, אידיליה.
לאחר מכן טלי מגיעה, ומתחילים בטיפול. מדי פעם עוצרים ומדברים. טלי מכינה אותנו לכל התרחישים, אבל במיוחד ל"פסימי" שמכאן נחזור הביתה, וכרסי עדיין תהיה בין שיני.
שואלת בעדינות איפה אנחנו רוצים ללדת, ואנחנו מספרים לה על החויה המפוקפקת שחוינו אתמול בלניאדו, ושבעקבותיה, כנראה נשנה כיוון ל"ליס", שם ילדנו בפעמים הקודמות. מתחיל להתפתח דיון איפה עדיף, טלי מונה את היתרונות שבמרכז הטבעי של לניאדו, ואומרת שהמיון לא משקף ושלא נקבל את הרושם המוטעה. ועוד נזכרת שהלילה אילן הוסיף משמרת והוא עובד שם. יופי, אני צוהלת אז שהוא יילד אותי.
ממשיכים בטיפול, ועוצרים שוב, כי אני מרגישה לפתע, את הקטנה שלי, יורדת קומה. "הרגשתי אותה יורדת" אני מדווחת לטלי, ושוב מתחיל דיון. אולי נקרא לאילן שיבדוק אותי, אולי מתחילה לידה, ושוב שאלת ה"איפה נלד".
"נראה לי שאתם לא סגורים על עצמכם וזה מה שמעכב" אומרת טלי.
"אני יודעת איפה אני ורצה ללדת" אני אומרת, "פה", ומסכלת על אלון, שמגיב במבט משלו שפירושו: "בחלום".
בינתיים הצירים המנומסים של כל 10 דקות משנים את פניהם והופכים באחת לצירי לחץ אסרטיביים שלא משאירים יותר זמן לדיונים ודיבורים. אני מתחילה לנשום עמוק, נזכרת בכל מה שלמדתי בחודשים האחרונים ביוגה ובקורס "היפנו לידה". משתדלת להרפות ולהיות רגועה ככל שניתן.
אבל ברקע מתחילה אוירת לחץ, אלון נשלח לקרוא לאילן, אבל הוא מתמהמה (באותו זמן אילן מקבל לקוחות אצלו במרפאה הסמוכה).
טלי מעלה הילוך ומזעיקה אותו בעצמה. אני כבר מתחילה לשאוג מכאבים, עומדת בבריכה הגדולה, אוחזת בסולם ונאנקת מכאבים, חשה לחץ גדול למטה, ואומרת לאלון, כמה שאני מצליחה, תגיד להם שיבואו כבר...
אילן מגיע, שואל מה העניינים, ואם אני יכולה לעלות ולצאת להיבדק, אני ממש בספק, אבל בעזרתם של אילן וטלי, אני מצליחה לטפס, אין לי מושג איך ולהישכב על הפוטון.
אילן בודק ופוסק, יש פתיחה מלאה. מתסכל על אלון ואומר, יש שתי אופציות כרגע: או ללדת כאן או באוטו בדרך. ללניאדו לא תגיעו.
אלון בהכנעה, אומר משהו, הם מנהלים איזשהו מו"מ, ובינתיים טלי ואני נערכות לבאות.
אני מבקשת מטלי, להקל על הכאבים בעזרת הטוש, וכך אני נכנסת לאמבטיה, שמתחילה להתמלא במים, לקראת הלידה. טלי מתנצלת על כך שכנראה לא נספיק ללדת ממש בתוך המים, כי האמבטיה לא תספיק להתמלא. לא נורא העיקר להיות תחת זרם מים חמימים ומרגיעים.
אני נעמדת בתנוחת כריעה. טלי מצד אחד, מזליפה עלי שמנים איפה שצריך, עובדת עם הטוש, ואילן כבר עם הכפפות על הידים, מצד שני, נעמד בפוזה של שחקן פוטבול מנוסה.
אני בכריעה, שואגת מכאבים, ומבינה שהדרך היחידה לגמור עם הכאבים האלו, היא ללדת.
לחיצה מפה לחיצה משם, הרבה כוסות מים. ואני שומעת את אילן מכריז על בואה של תינוקת.
באופן מפתיע היא לא בוכה, אלא רק מתבוננת ביסודיות מסביב על המקום ועלינו, ואז כשהיא בטוחה שהיא במקום הנכון, היא מחייכת לאישור. כולנו מתרגשים מהמעמד ומהחיוך, ואילן מכריז שתינוקות רגועים הוא רגיל לראות בלידות מים, אבל תינוקת שיוצאת מחייכת זו פעם ראשונה.
לא הרגשתי ירידת מים, לא חיכיתי שתבוא אחות ותכריז שהיא היתה חייבת לחתוך אותי "קצת", התינוקת שלי נולדה רגועה ושלווה - פשוט ילדתי בסביבה הכי תומכת ועוטפת!!!
התינוקת שהגיחה ממני, עוברת מאילן אלי, ואני מתיישבת איתה בתוך האמבטיה. עכשיו נושמים לרווחה. אילן בודק את חבל הטבור, ואומר שנישאר כך עד הוא יפסיק לפעום.
הקטנטונת כבר יונקת במרץ ואנחנו נרגשים מאנרגית החיים המפעמת בנו.
אילן כבדרך אגב,אמור לטלי, שרבקה מחכה בחוץ. "איזו רבקה?", שואלת טלי, "גוטסמן?" "תקראו לה", אני אומרת...
טלי יוצאת וקוראת לה, רבקה נכנסת ורואה אותנו, וכל מה שנשאר לנו זה רק להנות מחוש ההומור של הבורא...
מרגע שהגענו למקום ועד שאביגיל יצאה עברו בסה"כ שעה וארבעים דקות. אז אני מניחה שאם היינו טיפה יותר החלטיים, זה היה זמן הלידה גם בברוטו. אבל מה זה משנה העיקר שילדתי במקום בו חלמתי.
ברור שטלי ואילן ממשיכים לדאוג לכל חפצינו בהמשך , מקטן ועד גדול. אנחנו מחליטים להישאר לישון בצימר ("להצדיק את ההשקעה"). נהנים מארוחה מפנקת, ומצימר מדהים ורומנטי.
אולי נבוא לחגוג פה את יום הנישואין?...
תודה גדולה לאילן וטלי, על שנרתמו למשימה, ללא הרבה הקדמות והכנות. תודה וסליחה לכל הלקוחות של אילן, שנאלצו לחכות, ו/או לוותר על הביקור באותו יום...
תודה לאלון ולמשפחתי על הכל.
ותודה מיוחדת לבורא עולם ולבריאה, שדואגים ל"איך" ומסדרים הכל מלמעלה, ומשאירים לנו רק לבקש...
תגובות (3)