אני מעצבת , כרגע חדרי ילדים ובעלי עובד בתחום המחשבים , אנחנו נשואים כמעט שנתיים וזהו היריון ראשון עבור שנינו . בחרתי בבעלי כמלווה יחיד , אליו אני מרגישה קרובה , עליו אני סומכת , בקרבתו התומכת אני מרגישה בטוחה . כמו כן בהמשך לכך שהוא ליווה אותי לאורך הטיפול הקוגניטיבי ולאורך ההיריון אני יודעת שהוא מבין אותי ומודע לפחדים שלי . וויתרתי על הלווי של אמי או של כל אחד אחר מסיבותיי האישיות .
החרדות שלי ;
אני מפחדת מהלא נודע בלידה . אני מגיעה אל ההיריון הזה ברגשות מעורבים לאחר טיפול קוגניטיבי בחרדות מפני לידה . רמת הפחד גרמה לי להעדיף לוותר על חווית הלידה ולבחור להקים משפחה בדרכים אחרות , בהמשך לטיפול הקוגניטיבי בחרתי לנסות את הדרך הטבעית לפני שאני עוקפת אותה או נמנעת לחלוטין . לפני ובמהלך ההיריון למדתי והעמקתי בפחדים שלי והבנתי שרובם מתרכזים בהתערבויות רפואיות ובצוות רפואי שלא מוכר לי . בהמשך לכך בחרתי להכיר את הרופא שילווה אותי בלידה ואת הדולות שמלוות אותו מבעוד מועד . בנוסף לכך בדקתי מהן החלופות הטבעיות להתערבויות רפואיות ויישמתי את חלקן במסגרת ההכנה המקדימה האישית שלי ללידה . לאורך כל ההיריון קיוויתי שהלידה שלי תתנהל באופן טבעי , שכל עוד תנאי הלידה יאפשרו זאת הצוות הרפואי שבחרתי יתחשב בבקשותיי .
תכונות אופי שלי ;
אני מאוד רגישה ופגיעה .
אני מאוד ביישנית , הפרטיות שלי מאוד חשובה לי , אני מרגישה אי נוחות גדולה בנוכחות אנשים זרים . על פי רוב אני מתביישת לבקש את מה שאני מעדיפה [ גם בעלי ביישן ]
אני נרתעת מחתכים , ממראה דם , ממחטים , מסכינים חדות ומכל דבר שעשוי לפצוע .
בחירת ממרכז הלידה הטבעי – ג'ארה דולה ;
אל דוקטור אילן הלוי הגעתי במהלך חיפוש לרופא פרטי שילווה אותי בלידה עוד לפני שנכנסתי להיריון , בהמשך להבנות שהגעתי אליהן באמצעות הטיפול הקוגניטיבי , עבורי היה זה שלב שאפשר לי להתקדם לקראת כניסה להיריון , מכוון שאני מרגישה שאני זקוקה לליווי אישי ותומך של צוות אחד לאורך כל הלידה , לאור הרקע האישי שלי . בחרתי בדוקטור אילן הלוי ובדולות שמתלוות אליו לאחר הכרות אישית מקדימה , כשהסיכום בינינו הוא , שהוא והצוות יישארו לצידי גם במידה ויתעורר צורך לעבור לבית חולים לניאדו .
מעבר לכך הבחירה הראשונה שלי היא לידה טבעית במים , מכוון שנוח לי במיוחד במים ואני מוצאת חיבור מאוד עמוק למים לאורך כל חיי , מכאן הסיבה לבחירה במרכז ג'ארה דולה . בהמשך לכך בחרתי להכין את עצמי מבחינה נפשית ופיזית לקראת לידה טבעית , למרות זאת היה ברור לי שקיימת גם אפשרות שהלידה לא תתבצע בסופו של דבר במים במסגרת המרכז .
חדר לידה טבעי בלניאדו כגיבוי ;
חדר הלידה הטבעי בלניאדו היווה גיבוי שהיה מבחינתי ברירת מחדל הכי פחות גרועה , אבל בהחלט לא מועדפת עלי . במקרה כזה אני הייתי אמורה למעשה להיוותר ללא ליווי מקצועי של הצוות שהכרתי לפני הלידה וללא ליווי של רופא אישי . לצערי הרב זו אופציה שצריך היה לקחת בחשבון מכוון שתאריך הלידה המשוער שלי נפל על תקופה שבה מרכז הלידה ג'ארה דולה אמור להיות סגור בהמשך לנסיעה משפחתית של הרופא ואשתו .
לפני הלידה היה ברור לי שאל החדר הטבעי בלניאדו אני אמורה להגיע במקרים הבאים ;
במידה והחלטתי שלא ללדת במרכז הלידה ג'ארה דולה מסיבה כל שהיא , אז אני אגיע בלווי של אילן הלוי והדולה נעמי לחדר הטבעי ללא צורך במיילדת .
במידה ואילן הלוי ואשתו , הדולה טלי , לא נמצאים בארץ בהמשך לנסיעה מתוכננת בספטמבר , אז אני אגיע בליווי של הדולה נעמי לחדר הטבעי עם מילדת צמודה שנבחרה מראש , פנינה [ ללא ליווי של רופא אישי ] .
במידה והלידה לא תתפתח באופן טבעי ויהיה צורך בהתערבות רפואית , אז אפונה מהמרכז הטבעי בליווי של אילן הלוי לבית החולים .
ההיריון ;
לקראת ההיריון הרגשתי לחץ חברתי מאוד גדול שהתחיל בחתונה , אבל היה קיים גם לפניה . דווקא בטיפול הפסיכולוגי , שבמהלכו כביכול נפתחתי לקראת הרעיון כן להתנסות בהיריון , קיבלתי מקום לדעתי האישית , שאומנם ברור היה שהיא מאוד מאוד מושפעת מהפחדים שלי , ובכל זאת זו הייתה דעתי האמיתית , שאני לא רוצה להתנסות בחוויית הלידה על בשרי אבל אני כן רוצה להיות אמא . בגלל שהבנתי שאימוץ ופונדקאות אלה אופציות יקרות שמיועדות למי שלא התברכה ביכולת להרות באופן טבעי חשבתי שכדאי שאנסה קודם את הדרך הטבעית , לתומי חשבתי שאני לא אצליח ... וכך תכננתי את סדר הדברים לעצמי בראש , אחרי החתונה נעבור לדירה חדשה בבעלותנו , ובתום שנה נפסיק לקחת את הגלולות למניעת היריון ונתחיל לנסות כבר במהלך ירח הדבש באיטליה . בשלב הזה חשבתי שאחרי שנה וחצי , ללא הצלחה , נפנה לחלופות , אבל כאמור לא כך היו פני הדברים במציאות . בפגישה עם דוקטור רונית רוטברט , הפסיכולוגית שליוותה אותי , אחרי ירח הדבש , היא שאלה אם אני בטוחה שאני רוצה להמשיך או שאולי כדאי שאעצור לחשוב קצת ונחזור לנסות בהמשך , באותו רגע הרעיון שלה קסם לי מאוד , כי הלחץ שהייתי נתונה בו השפיע עלי מאוד וכבר לא הייתי בטוחה במה שאני רוצה , אבל כבר היה מאוחר מדי , מסתבר בדיעבד שכבר אז הייתי בהיריון . את ההיריון אישר אותו מקל בדיקה ועוד לפני בדיקת הדם התחלתי להרגיש בחילות , הרגשה מאוד לא נעימה שפשוט לא עזבה אותי לאורך כל השליש הראשון מלווה בהקאות ובחוסר תאבון כללי . בשלב הזה כבר היה ברור לי שאי אפשר להתחרט ולחזור בי , אבל הצער היה מהול בשמחה והתרגשות לא ברורים לקראת הבאות , עם המון תקווה שהכל יעבור בשלום .
השליש השני של ההיריון היה קל ונעים , שלא כמו שצפיתי , תמיד חשבתי שסתם אומרים שנשים בהיריון פורחות ושהן בטח מרגישות נורא ואיום . אומנם משקל גופי התחיל לעלות והפכתי למסורבלת מאוד , אבל אימוני היוגה שהקפדתי לעשות עזרו לי להישאר רגועה ולהרגיש שהגוף שלי לא מתנוון ללא פעילות . בתקופה הזו התחלתי לחשוב על הבן שצומח לי בבטן , אהבתי מאוד לראות אותו בבדיקות האולטרא סאונד וניסתי לדמיין לעצמי איך הוא יראה , איזה אופי יהיה לו ואיך יהיה לבלות בחברתו ...
לקראת סופו של השליש האחרון עלתה רמת החרדה שלי , דווקא אז כבר לא יכולתי להגיע למפגשים עם רונית בגלל אילוצים פיזיים , אבל העצה שלה לזכור שזה אפשרי לעבור את הלידה ולבטוח בבחירות שלי המשיכה ללוות אותי ולתת לי כוח . למזלי הרב הטיפול שטלי העניקה לי במים עזר לי מאוד ואני כמובן המשכתי באימוני היוגה היומיים עד כמה שיכולתי . השתדלתי לדמיין את הלידה במים , וקיוויתי שהיא תעבור באופן טבעי ללא סיבוכים והתערבויות , הייתי כל כולי מרוכזת רק בזה ...
התאריך המשוער ;
התאריך המשוער היה 12.9.2008 , אבל אז שינו לנו אותו לתאריך 20.9.2009 שזה התאריך של יום הנישואים שלנו , ברור לי שהיו כל מיני נתונים טכניים שהביאו להחלטה הזו , אבל אותי זה לא כל כך שכנע ואני התייחסתי אל שני התאריכים כטווח אפשרי . האמת היא שבין כה וכה התייחסתי אל הנתון הזה כאל תחזית אפופה כמו נבואה לא מדעית , שכן הלידה יכולה להתרחש שבועיים לפני או אחרי , כלומר טווח של חודש ...
בכל אופן בחודש ספטמבר סיימתי את כל ההתחייבויות שלי בעבודה , כולל גיוס והדרכה של בנות חדשות שיחליפו אותי . הימים הנותרים בבית עברו מאוד מהר . הספקתי לצייר בהם על קירות החדר שיועד לתינוק , להכין מתנות תודה לצוות ולפסיכולוגית וגם הספקתי להיות קצת חולה ...
בסופו של דבר ילדתי בתאריך 6.9.2008 , כלומר בשבוע השלושים ותשע .
הצירים ;
בתאריך 3.9.2009 , יום רביעי , אחרי הברית של האחיין של בעלי , אליה הגעתי למרות שהרגשתי מאוד לא טוב במשך היום , הגענו אל הקליניקה הפרטית של דוקטור אילן הלוי , בשעה שמונה וחצי בערב , לבדיקה שגרתית , שבמסגרת השבוע המתקדם הפכו לתכופות יותר . בבדיקה הזו אילן ערך סקירת אלטרסאונד קצרה וגם ערך בדיקה פנימית , עליה סיכמנו מראש , כדי לוודא את ההתקדמות וההתפתחות של צוואר הרחם לקראת הלידה . הכוונה הייתה שאם יש תנאים מקדימים יתבצע סטריפטינג שעשוי לזרז את הלידה , סוג של התערבות רפואית שחששתי מפניה , למרות שהיא נחשבת טבעית ומועברת מדור לדור בקרב קהילת המיילדות , אבל מטרת קידום הלידה הייתה משותפת לכולנו , כדי שהלידה תיערך כשדוקטור אילן הלוי ואשתו טלי מקורי , נמצאים בארץ , במרכז הלידה . כשלי כמובן היה אינטרס נוסף , רצון עז לסיים את ההיריון שהכביד עלי יותר ויותר … הבדיקה הפנימית הייתה מאוד לא נעימה ובנוסף לכך היא הפתיעה אותי מאוד , אני לתומי , למרות כל ההכנות והידע המוקדם שצברתי , חשבתי שהבדיקה של אחוזי המחיקה וגודל הפתיחה מתבצעת באולטרסאונד והתבדיתי , לצערי הרב … גילתי שזו בדיקה מאוד לא נעימה , אפילו שאילן השתדל לעשות אותה בעדינות . מה שכן התברר לי בהמשך שככל שהפתיחה מתקדמת הבדיקה הזו פחות כואבת … האבחנה הרפואית הייתה שאין פתיחה ושצוואר הרחם רק מתחיל להתקצר , לכן לא היה מקום לסטריפטנג , מה שכן נעשה זה קצת ניסיון לעורר משהוא בעצם הנגיעה באזור , שהייתה לי מאוד לא נעימה והופסקה בהמשך לבקשתי .
בשלוש בלילה התעוררתי בהרגשה מאוד לא טובה , תחושה מעיקה שלא אפשרה לי להמשיך לישון . באיזה שהוא שלב התייאשתי ועברתי לסלון , ניסתי לגלוש קצת באינטרנט ולא כל כך הצלחתי … שמתי לב שיש מחזוריות בכאבים , אחרי שעה של היסוסים הערתי את בעלי בלחישות עדינות , קוראת בשמו ושואלת בחשש : " אתה ער ? " אמרתי לו שנדמה לי שהתחילו צירים , לא הופתענו מעצם הופעתם , בהמשך לבדיקה הפנימית שבוצעה מוקדם יותר , שבעצם הכינה אותנו לכך שייתכן שהלידה כבר מאוד קרובה … בעלי עבר איתי לסלון והתחלנו לתזמן את הצירים ביחד . אחרי שעתיים שבהם מצאנו תדירות של ציר של דקה אחת לשלוש דקות התקשרנו לאילן ושאלנו אם אנחנו צריכים להגיע , הוא המליץ שנגיע להיבדק . התחלנו לארוז , יותר נכון בעלי התחיל לארוז עם הוראות ממני , אומנם הרוב המכריעה היה כבר ארוז , מחולק לתיקים , אבל נשארו כמה דברים קטנים להוסיף . עד שהצלחנו לסגור את הכל כבר עלה אור הבוקר ובעלי הציע שהוא ירד עם הכלב לטיול בוקר מוקדם מהרגיל וככה לא נצטרך להקפיץ את ההורים שלי מירושלים , שהיו אמורים להגיע ולרדת איתו כשאנחנו לא נמצאים , כך הם יוכלו להגיע רק לטיול של הערב , ולא יצטרכו לפספס יום עבודה . למרות הצירים , אני כמובן הסכמתי , כי זכרתי את מה שכתוב בספרים ואת מה שאמרו לי הרופאים ונשים בעלות ניסיון בלידות , שבלידה ראשונה הצירים עשויים להיות ממושכים והלידה מתארכת ולא יולדים מיד , כך שסביר להניח שיש לנו קצת זמן ונספיק להגיע … המחשבה שלי הייתה שנגיע למרכז בבוקר הלידה תתרחש לקראת הערב , אחרי כמה שעות טובות כמו שצריך על פי הספר ועל פי הסיפורים בלידה ראשונה , נשאר לישון ובבוקר למחרת נעבור בבית חולים לניאדו לצורך רישום , כך שבשישי שבת כבר נהיה בבית . בדרך בין ציר לציר שאלתי את בעלי אם הוא מאמין שעוד מעט נפגוש את התינוק שלנו , והוא שמח לשמוע שאני אופטימית .
כשהגענו למרכז אילן בדק אותי , בדיקה פנימית מאוד לא נעימה , אפילו שהשתדל לעשות אותה בעדינות … לא נעים להודות שאחזתי בבעלי חזק מאוד וצרחתי … האבחנה הייתה שיש פתיחה קלה של סנטימטר אחד בקושי והתקצרות של חמישים אחוז , לא מצב של לידה שבו מכניסים לחדר לידה . בשלב הזה אילן המשיך את סדר יומו כרגיל ואנחנו נותרנו במרכז עם הדולות נעמי וטלי . אני התאכזבתי מאוד מהאבחנה ... טלי הנפלאה , ראתה שאני כאובה ומאוכזבת ומיד הציעה טיפול במים על מנת להקל עלי ואולי גם לזרז במעט , באופן טבעי , את ההתקדמות . נכנסתי למים ערומה , מוותרת על בגד הים המסורבל מתוך מחשבה שבין כה וכה בקרוב אני אמורה ללדת מול אנשי הצוות הזה , כך שאין טעם להתבייש עכשיו , מאוד לא אופייני לי אבל מאוד פרקטי . עצם הכניסה למים כבר היוותה עבורי הקלה . הטיפול עצמו נעשה בציפה כשבכל ציר אני רוצה להפסיק ולהוריד את הרגלים , אבל כשהוא חולף אני נשארת בהרגשה נעימה בתנוחת ציפה . במהלך הטיפול הצלחתי אפילו לנמנם קצת בין הצירים והוא אכן הקל עלי , עד כמה הוא זרז , את זה לא ניתן לדעת . לטיפול דומה זכיתי שבוע לפני כן והוא הפתיע אותי מאוד , הציפה אילצה אותי לוותר על שליטה ברמה שהייתה לי מאוד לא נוחה , אבל הוא היה אפקטיבי מאוד , הגעתי אליו מתוחה מאוד לקראת הלידה המתקרבת ויצאתי רגועה ושלווה ובאותו לילה הצלחתי לישון קצת יותר טוב . כמובן שברור לי שאני מודעת לעניין הצורך שלי בשליטה בהמשך לתהליך שעברתי בטיפול הפסיכולוגי שהביא אותי למודעות עצמית ולכמה הבנות בסיסיות בנוגע לאישיות שלי . לכך מתווספת גם העובדה שהייתי קשובה מאוד לגוף שלי במהלך ההיריון , מתוך תקווה לשלוט בכל ההתפתויות ולזרום איתם באופן חיובי ולא לתת לפחד לשלוט בי ולעצור את התהליך הטבעי ... באיזה שהוא שלב כבר הייתי חייבת מאוד לשירותים , מה שקורה במהלך סוף ההיריון בתדירות מאוד גבוהה כידוע , אז סימנתי לטלי שאני רוצה לעצור ויצאתי מהמים . היא אמרה שהצירים מדויקים מאוד , כל שלוש דקות ציר של דקה , הסתבר שהיא תזמנה תוך כדי הטיפול .
איך שיצאתי מהמים בעלי חזר להיות לצידי , בזמן שאני קיבלתי טיפול הוא ניסה לנוח קצת , כשהמחשבה הכללית היא שהוא צריך לאגור כוחות כי התהליך מתחיל והוא צריך להיות לצידי בזמן הלידה , אבל דברים לא התקדמו , הצירים לא התחזקו ובדיעבד מסתבר שהלידה לא הייתה קרובה כמו שחשבנו וקיווינו ... בשלב הזה הצטרפה אל בעלי נעמי הדולה ושיניהם ניסו לעזור לי לעבור את הצירים ביבשה . את רוב הזמן ביליתי על גבי הכדור כשנעמי מעסה את הגב התחתון שלי מה שהקל עלי עד מאוד ובעלי עוזר לי להתרכז בנשימות ולעבור את הציר . מדי פעם ניסנו לשנות תנוחה אבל שום דבר לא היה לי נוח ליותר מדי זמן אז חזרנו לכדור . טלי חזרה בינתיים לעיסוקיה ומדי פעם דיברנו עם דוקטור אילן בטלפון בתיווכה של נעמי שנשארה לצידנו . ההמלצה הכללית של שלושתם הייתה לצאת מהמרכז לידה ולגוון אווירה בתקווה שזה יזרז את הצירים , כי ישיבה במקום אחד עשויה להוות מכשול שעוצר ותוקע את ההתקדמות . אני מודה שקצת חשדתי בהם שבעצם הם רוצים להיפטר ממני , סוג של בטחון עצמי נמוך בשילוב עם חוסר אמונה באנשים שאני מודעת אליהם ... אבל במקביל הבנתי שיש בדבריהם היגיון , מה גם שהיה ברור לי שבבית חולים רגיל כבר מזמן היו שולחים אותי הביתה , בהתאם לתוצאות הפתיחה שלא עומדים בהגדרה של לידה פעילה , כך שהודיתי להם על כך שהם פנו אלי בעדינות ובסבלנות ובעצם אפשרו לי להחליט מתוך הבנה אישית את מצבי ולא מתוך לחץ . בנוסף לכך לא רציתי להתחיל את תהליך הלידה מבחינת הצוות המטפל מוקדם מדי , מתוך חשש שזמן ממושך מדי יגרור התערבויות שמהן חששתי מאוד , בדיעבד החשש הזה היה מחוסר בסיס כי זו לא הגישה של אילן ובטח לא של הדולות ... בנוסף לכך הרגשתי גם לא נעים להפריע להם בסדר יומם וחששתי שזמן ממושך מדי של לידה עשוי להתיש אותם , מעל עשרים וארבע שעות ללא שינה זה נשמע לי מאוד מעייף , ואני הרי רוצה צוות ערני יעיל ואפקטיבי לצידי במהלך הלידה ... להצעות לטייל ברחבי המושב או לאורך חוף הים סירבנו אבל הסכמנו לצאת לחצר שבין הבית של אילן וטלי לבין מרכז הלידה . תוך שניות הציק לי החום והטרידו אותי הזבובים ומיד ביקשתי לחזור למזגן , המפלט שלי לאורך ההיריון , בימי הקיץ הלוהטים .
לקראת הצהריים אילן חזר למרכז ובדק אותי , עוד בדיקה כואבת שאכזבה אותי , בגלל שתליתי בה תקוות . התברר שהפתיחה התקדמה מעט מאוד ואילן המליץ שנחזור הביתה . אני מאוד חששתי מהנסיעה הלא נוחה , אבל יותר חששתי מכך שהצירים ילכו ויתפתחו בבית ואז לא יהיה לי כוח לעמוד בעוד נסיעה כזו בחזרה למרכז ואני אלד באוטו ... אבל ניסתי לזכור שזה לא קורה כל כך מהר ... בסופו של דבר נסענו הביתה וסיכמנו שנהיה בקשר עם אילן ונגיע לבדיקה לקראת הערב במרכז הלידה או בקופת חולים , שם הוא בתורנות הערב , בהתאם להתקדמות . הישיבה בכיסא שליד הנהג במשך כל הנסיעה לא הייתה לי נוחה , במיוחד לא כשהגיעו צירים , אבל לא רציתי לשבת מאחור כמו שממליצים , שם גם ללא היריון יש לי תחושה של בחילה . במהלך הנסיעה בעלי וידא שאני מקפידה על קצב נשימה נכון כשמגיע ציר ולא נבהלת , גם תוך כדי נהיגה , מה שהדאיג אותי כי בכל זאת הוא נוהג בכביש מהיר ...
בבית בעלי סידר כמה דברים אחרי שאכל קצת והלך לנמנם , הוא בכל זאת היה כבר ער המון זמן ורצה לאגור כוחות לקראת המשך התהליך שחשבנו שיתחזק לקראת הערב , כפי שגם אילן צפה . אני נותרתי ערה בסלון יושבת על הכדור ועוברת לספה לסירוגין , נושמת במהלך הצירים ונחה קצת בניהם , להיכנס למיטה נשמע לי רעיון כואב ובלתי אפשרי . למעשה לא יכולתי לעשות שום דבר מעשי , לא לקרוא ספר או לעלעל במגזין , לא לדבר עם מישהו בטלפון כי שטף הדיבור שלי כל הזמן נקטע , לא לסדר שניים שלושה דברים בבית וגם לא לראות טלוויזיה אלא סתם לבהות בה ... לקראת הערב לא רק שלא הייתה התקדמות , אלא שהבחנתי שיש פערים גדולים יותר , כל עשר דקות ציר של דקה , עדכנו את אילן שכבר לא נגיע ובעלי ירד עם פאקו לטיול ולא ההורים שלי כמו ששיערנו שיקרה , אחר כך הלך לישון שנת לילה , לא לפני שביקש שאיר אותו אם אני מרגישה שמשהו מתפתח , לתומנו חשבנו שתהיה התפתחות ונסע למרכז עוד הלילה ואולי נלד לקראת הבוקר . אני נשארתי בסלון מול ערוצי המוזיקה , מעבירה את הצירים כשהכלב לצידי ותופסת תנומות קצרות בניהם , סוג של ניקור מרוב עייפות אבל לא שינה טובה כשלאורך הלילה הארוך הזה אני תוהה ביני לבין עצמי אם זה הגיוני מה שעובר עלי , כמה זמן זה עוד ימשך ואיך זה עשוי להתקדם ולהתפתח בהמשך , בנוסף גם שאלתי את עצמי אם זה עובר גם על נשים אחרות כל הזמן הזה בצפייה דרוכה , כמובן ששמחתי על שאני בבית שלי ולא בין כותלי בית חולים עם זירוז כל שהוא ...
בבוקר יום שישי התארגנו ויצאנו למרכז הלידה , עדכנו את אילן בתזמון של הצירים והוא בדק אותי , האבחנה הייתה שיש התקדמות קלה אבל עדיין אין תנאים ללידה , הפעם לא התאכזבתי מאוד , בהמשך לכך שערב קודם הרגשתי את הפערים בתדירות של הצירים שגדלה , אבל בהחלט תהיתי לעצמי מה קורה כאן , למה התהליך נתקע או מתקדם לאט כל כך הרי זה לא אמור להיות הכוון הכללי ... לתהייה הזו הצטרף גם הפחד מההמשך הלא נודע וחשש שמא אני זו שתוקעת את התהליך עם הפחדים שלי , למרות שברור לי שאין מנוס אלא להתקדם כי זה חייב לצאת ואני הרי כל כך רוצה כבר להיות אחרי ולדעת שסיימתי עם זה בשלום , רק שעכשיו צריך להיות בשליטה ולהתרכז כי הרבה מזה תלוי גם בי ובגופי . אילן שוב המשיך את סדר יומו ואנחנו נכנסנו לעוד טיפול מפנק במים עם טלי , מתוך הבנה שהפעם מיד לאחריו נוסעים הביתה . המגע העדין של טלי הוא בלתי יתואר , הרגשתי בזרועותיה מאוד בנוח וזה אפשר לי להתמסר ולהירגע . התחושה עם טלי הייתה של טיפול מסור ואוהב כמו של אם ולא סתם אחת מתוך צוות רפואי . זה בלט במיוחד כשהקאתי את נשמתי במרכז טלי ניגשה אלי והניחה יד על המצח שלי , מגע שעזר לי באופן מפתיעה להקיא והפתיע אותי מאוד , כי ידוע שלראות אדם מגיע זה מעורר גועל וגורם להתרחק והיא דווקא התקרבה לעזור לי ולהקל עלי . אגב קיבלתי את ההקאות בהבנה , מתוך ידיעה שהגוף מתרוקן , לא היה לי תאבון ולא רציתי לאכול שום דבר כבר הרבה מאוד זמן , גם את מיץ התפוחים שהציעו לי כדי שאקבל קצת נוזלים ועל הדרך גם סוכר הקאתי מיד אחרי ששתיתי ...
הדרך הביתה שוב עברה באי נוחות וכשהגענו לבית ישבתי קצת על הכדור . בעלי מיד התחיל לסדר ולנקות את הבית ביעלות מפתיעה . הוא גם הכין את החדר שמיועד לתינוק להורים שלי , שאמורים להגיע בערב , פתח את מיטת הנוער ושם מצעים . פה ושם קראתי לו לעזור לי לעבור ציר בעיסוי בגב התחתון והוא נענה ברצון מנסה להקל עלי בכל דרך . לקראת אחת בצהריים הרגשתי שהצירים מתחזקים , טרחנו ומדדנו את התכיפות שלהם וגילנו שהם חזרו להיות צפופים , ציר של דקה כל שלוש דקות . לא מיהרנו לנסוע כי כבר היינו בשלב הזה ואני לא בדיוק הייתי סגורה על ההרגשה שלי ... באיזה שהוא שלב התקשרנו לאילן , הוא הציע שנגיע , אספנו את עצמנו בתחושה שהפעם כבר נשארים שם וחוזרים עם תינוק ... שוב נסיעה ארוכה ברכב , הגענו אל המרכז לקראת שלוש , הפעם אילן אישר אחרי הבדיקה שיש פתיחה שכמעט מספיקה כדי להיכנס למרכז , אז כבר נשארנו . כמו כן הוא הוסיף שלהערכתו הלידה תהיה לקראת חצות , אני עשיתי מיד את החישוב אם עכשיו שלוש והוא מעריך שנלד בחצות אז זה אומר שאני צריכה להחזיק מעמד עוד תשע שעות במצב הכאוב הזה , לא תיארתי לעצמי שזה רק הולך להתחזק יותר במהלך השעות האלו , למרות שכאמור ידעתי , כמו שכולן יודעות שזה כואב ללדת ...
בשלב הזה התקשרנו אל ההורים שלנו , עדכנו אותם בהתפתחויות ומההורים שלי ביקשנו שיגעו לקראת הערב אלינו לבית ויוציאו את הכלב לטיול ערב ויישארו לישון אצלנו , כשההשערה היא שאנחנו נחזור בבוקר . יותר לא היינו בקשר עין עם הטלפונים הניידים כך שמהשלב הזה התנתקנו לגמרי מכולם . אני זוכרת במעורפל שבעלי סיפר לי אחרי השיחה עם אמא שלו שהיא הביעה דאגה מרובה לשלומי במיוחד לאור המקום שבו בחרנו ללדת , אני לא התרגשתי מכך במיוחד לאור העובדה שהיא נוטה לדאגנות יתר בכל הקשור לאהובים לה וברור לי שזה מתוך אהבה . הדברים האלו שהיא אמרה הם גם חלק מהסיבות שבחרתי שלא היא ולא אמא שלי לא ילוו אותי במהלך הלידה , כי רציתי שתהיה סביבי אווירה מעודדת וחיובית ולא אווירה דאגנית שתטריד אותי . בדיעבד אכן מפתיע שלא התרגשתי מכל זה , אלא דברים שיכולים בקלות להוריד את הביטחון העצמי הנמוך שלי בין כה וכה במצב רגיל , מפתיעה שהייתי בטוחה בעצמי , בגוף שלי ובבחירות שלי .
כששאלו אותי איפה אני רוצה להיות מיד עניתי שבמים ללא היסוס , באמת ברגע שנכנסתי למים הרגשתי הקלה עצומה , זה לא שהכאב עבר אלא שהמים עטפו את הגוף והקלו עליו את ההתמודדות עם הכאב . במים שהו איתי הדולה טלי ובעלי , הדולה נעמי נשארה בחוץ או כמו שהן נוהגות לומר בניהן ביבשה . התחושה שלי הייתה שהאנשים שנמצאים איתי מתרגשים כמוני לקראת הבאות ושאני ובעלי לא לבד בהתרגשות שלנו . במשך כמה צירים חיפשנו את התנוחה הטובה ביותר עבורי , תנוחה שיהיה לי נוח להעביר את בה את הצירים הבאים שהלכו והתחזקו . די מהר גילתי שנוח לי לקפוץ במים במהלך הציר , תנועת צפרדע גדולה אבל הפוכה , הרמה של הרגלים כלפי הבטן כלומר כריעה כלפי מעלה ואז ישור של הרגלים כלפי הקרקע ושימוש בתנופה כדי להגיע שוב לתנוחת כריעה וחוזר חלילה , תנוחה שהדולות הסבירו לי שהיא טובה ומקדמת את הלידה באופן טבעי , מקדמת את ראש התינוק בתעלת הלידה , אני שכל כך חששתי מהתנוחות במים וביבשה במהלך הצירים מצאתי תנוחה שנוחה לי בכזו קלות ששמחה אותי והקלה עלי מאוד מבחינת הדאגות המוקדמות שהגעתי איתן ... על בעלי הוטל תפקיד המייצב והוא ישב על מתקן הפלסטיק שאני נאחזתי בו והביט בי באהבה מהולה בצפייה דרוכה , טלי עמדה מאחורי מעסה את גבי וקופצת איתי ונעמי שהייתה בכוננות על היבשה , צילמה אותנו מידי פעם .
עכשיו הייתה הרגשה שדברים מתקדמים , הצירים הלכו והתחזקו במהלכם בעלי וידא שאני נושמת לפי הקצב ולא הניח לי לוותר ולדבר , מדי פעם טרחתי לומר שאני לא יכולה יותר שכואב לי ושאני רוצה להפסיק , ככל שהצירים התחזקו גם אמרתי שאני מפחדת מהציר הבא ... במקביל במהלך הצירים טלי עיסתה אותי מאחור ועודדה אותי מאוד , פעמים רבות מצאתי את עצמי שולחת אליה מבט כמהה ופוגשת עיניים צוחקות שיש בהן עידוד והבנה עצומה שעזרו לי להמשיך . בין הצירים נחנו קצת כולנו , בהתחלה העברנו את ההפוגות בקצת קשקושים בהמשך זה הלך והתערפל ואני פשוט הייתי מניחה את הראש על הכתף של בעלי ונרדמת בעמידה במים והם היו שומרים על שקט , מביטים בי ומניחים לי לישון עד שגל של ציר היה מעיר אותי ואת הפחד מפניו , בדיעבד הם עדכנו אותי שנראיתי שלווה ורגועה בשנתי ... בשלב די מוקדם טלי הבחינה שאני שולחת מדי פעם מבטים מוטרדים אל השעון וביקשה מנעמי שתסיר אותו , זו הייתה בקשה מקורית שלי שהוזכרה גם בתוכנית הלידה שלי מתוך הכרות אישית שלי עם עצמי , שכן יש לי נטייה טבעית לחשב את הדקות , אבל בפועל קסם השעון שבה אותי ולא ביקשתי להסיר אותו וכשטלי הורתה על הסרתו קצת הצטערתי , בדיעבד זה היה כמובן לטובה כי ברגע שהוא הוסר הפסקתי לחשב את הזמן לאחור כמו החתולים בשיר של שלמה ארצי והזמן עבר הרבה יותר מהר כשאני הרבה פחות מוטרדת .
האווירה הייתה מאוד רגועה , האורות עומעמו , ברקע התנגנה מוזיקה נעימה שאני לא זוכרת אותה , ונדמה לי שגם כמה נרות דלקו פה ושם , מה שכן זכור לי בוודאות זה ריחות נעימים של שמנים ארומאטיים שאפפו אותי , בהם השתמשו טלי ונעמי לעיסוי שלי והן עוד חששו שהריחות יפרעו לי כמו שקורה לעיתים לנשים במהלך הלידה . על שפת הבריכה חיכתה לי כוס עם מים שמדי פעם לגמתי ממנה ונעמי דאגה לטפטף לי מדי פעם טיפות של רסקיו , שדרך אגב ליוו אותי לאורך כל הצירים גם במהלך השהייה בבית . היא גם נתנה לי להריח שמן תפוז שאמור לזרז את התקדמות הצירים שאני חשבתי שנותנים רק בשלב מתקדם מאוד , אבל בדיעבד אני לא יודעת עד כמה זה עזר אם בכלל . היה שלב שבו התחלתי להקיא עוד לפני שבעלי וטלי הספיקו להניח לפני את הקערה שמיועדת לכך ואני הרגשתי מאוד לא נעים . אילן הגיע מדי פעם עם הדופלר , מכניס אותו למים , מצמיד אותו לבטן שלי , כך שלצורך כך הייתי צריכה להתקרב לשפת הבריכה , כלומר לצאת מהתנוחה הנוחה שמצאתי בין טלי לבעלי שבאו איתי כמובן והקשיבו לקצב הלב של העובר בדופלר , מצא חן בעיניי שאני אפילו לא הייתי צריכה לצאת כי זה היה מסורבל עבורי . מיד לאחר הבדיקה אילן עדכן אותנו שהכל תקין ,
ההמלצה הכללית היא לגוון קצת בין היבשה למים , אבל אני סבלתי מאוד ביבשה והעדפתי את ההקלה שבמים גם ובמיוחד בשלב הזה , ההפוגות היחידות שעשיתי היו הגיחות לשירותים , אז נאלצתי לצאת מהמים בצער רב . כבר בהתחלה הבנתי שזה לא ילך ושמסתבר שאני צדקתי בהערכה המוקדמת שלי ולמרות הכל אני פשוט לא מסוגלת להשתחרר לגמרי ולהשתין ליד בעלי וליד טלי בתוך הבריכה , ניסתי אבל הקרבה שלהם הייתה לי מאוד לא נוחה . אז נאלצתי לצאת שזה היה כרוך בטיפוס על הסולם והליכת ברווז איטית לכוון השירותים , אבל למזלי כאן נכנסה לתמונה נעמי , שרוב הזמן הייתה מובטלת ביבשה עם המצלמה , היא מיהרה לעטוף אותי במגבת חמה ומיד התחילה לעסות אותי בגב התחתון לאורך כל הדרך עד לשירותים , שם נעזרתי במוטות שמיועדים לנכים וסוף סוף הבנתי למה הם מותקנים שם , בפעמים הראשונות עוד הסתדרתי לבד עם דלת מעט מוגפת אבל ככל שהצירים התחזקו ישבתי שם עטופה במגבת , עדיין מקבלת עיסוי מסור בגב והשתנתי לראשונה בחיי הבוגרים והמודעים מול מישהו זר , זה לא היה נורא כל כך וזה גם היה בלתי נמנע כי לא רציתי להישאר לבד במהלך הצירים [ עכשיו בדיעבד אני נזכרת בכל כך הרבה סיפורי לידה שבהם היולדות כתבו על ריחוק והתכנסות בתוך עצמם ועל כך שלא רצו שיגעו בהם אפילו בעיסוי ואני דווקא רציתי שיגעו בי ויהיו איתי ולא ינחו לי לרגע אחד לבד ] גם בדרך חזרה נעמי ליוותה אותי עד למים והמשיכה בעיסוי לאורך כל הדרך , אני הוקרתי לה תודה על הטיפול המסור , כשהכניסה למים נסכה בי רגיעה כל פעם מחדש .
כשהצירים הלכו והתחזקו , אני קצת נבהלתי . לקראת כל ציר הייתי נכנסת למיני פאניקה , כשאמרתי את זה לבעלי ולטלי הם מיהרו להרגיע אותי בכך שאמרו , שאני יכולה לעבור את זה ושאני עומדת בזה יפה מאוד עד עכשיו וטרחו להכניס אותי לקצב של הנשימות . כל גל של ציר היה מפלח אותי כל כך חזק , כל הזמן יותר חזק מקודמו , לאור הצירים האלו הבנתי שהצירים ששהיתי איתם בבית שנדמו לי ככואבים מאוד היו קלים מאוד ... במנוחה שבין הצירים הרגשתי אפופה מאוד , אחר כך תיארתי את זה כמו המתמסטלות מסמים שכמובן לא היו שם לשמחתי . ההרגשה הייתה של שלווה גדולה ורפיון מוחלט של הגוף שאפשרו לי לצלול לשינה שנדמתה לי כל כך ארוכה ועמוקה למרות שנמשכה רק כמה דקות בלבד . כשהגל של הציר הבא היה מעיר אותי בעלי וטלי הבחינו בכך מיד ונדרכו למקומות .
אילן נכנס וביקש שנצא לבדיקה כל הצוות המסור ליווה אותי ליבשה . הבדיקה הזו שחששתי מפניה לאור הכאב בבדיקות הקודמות כבר הייתה הרבה פחות כאבת אבל עדיין מאוד מטרידה , אם אני לא טועה ההבחנה הייתה שיש כבר פתיחה של שמונה ומחיקה מלאה , שההתקדמות היא בכוון הנכון ושבהתאם להערכה הראשונה כנראה שהלידה תהיה לקראת חצות , הפעם לא יכולתי לחשב עוד כמה זמן זה יהיה , כאמור השעונים כבר הוסרו ... אחרי הבדיקה חזרנו למים אבל נדמה לי שלא שהיינו בהם הרבה זמן ושוב יצאנו ליבשה . לגבי הצירים שכן העברנו במים אחרי הבדיקה הזו , טלי אמרה לי למחרת בבוקר שהיא אף פעם לא ראתה יולדת שבפתיחה של שמונה מחייכת בצירים אל בעלה , כשהיא משבחת אותו על פעילותו כדולה לכל דבר , אני בתגובה ניסתי להסביר לה שהנוכחות האוהבת שלו שם ועצם העובדה שהוא היה כל כך רציני ושקוע בקצב של הנשימות , לא מוותר לי ונושם יחד איתי גרם לי לחייך אליו גם מתוך הכאב של הצירים שנראו לי בלתי אפשריים . במהלך הצירים האלה לחץ לי כל כך בגב התחתון לכוון הטוסיק שהרגשתי שיוצא משם משהוא , מאוד חששתי מזה כי הייתי מודעת לכך שזה עשוי לקרות בשלב הזה והיה לי לא נעים ללכלכך את הבריכה ובמיוחד שבעלי וטלי שוהים בה איתי , אבל כששלחתי את היד שלי למשש שם לא היה זכר לשום דבר , בדיעבד שאלתי במבוכה את בעלי , שעדכן אותי שלא היה כלום ...
כנראה שהלחץ שהרגשתי בגב התחתון לכוון הטוסיק עליו התלוננתי הבהיר לדולות שהלידה מאוד קרובה ויצאנו שוב ליבשה . אני זוכרת ששמעתי אותם מתייעצים בניהם , אילן שואל אם יש לחץ או משהו כזה ... השהייה על היבשה הייתה עבורי בלתי נסבלת , לא מצאתי תנוחה נוחה על המזרון ולא בישיבה ולא בשום מצב ... כל העניין הזה נראה לי בלתי אפשרי ביבשה . חוץ מזה כל הרעיון של הלידה נראה לי פתאום מאוד פרימיטיבי , שוב חזרתי על בקשה שכבר ביקשתי קצת קודם לעזוב הכל וללכת לבית חולים , לעשות ניתוח קיסרי ולגמור עם זה כבר , כשביני לבין עצמי אני תוהה איך זה יכול להיות שעוד לא המציאו לזה פיתרון קצת יותר מתקדם שהוא לא ניתוח ואני לא מתכוונת לאפידורל ... כמובן שהיה לי ברור שאין טעם להתייחס להצהרות של עצמי , שזה טבעי ליולדת במצבי ושלא ניתן לחתוך לניתוח קיסרי בשלב הזה כשהעובר כבר עמוק בתעלה , כמעט בחוץ ...
שוב אילן בודק אותי , הפעם הוא גם פוקע את המים שעוד לא פקעו מעצמם , אני מרגישה מעט מאוד נוזל חם ורואה קצת דם על המשטח לבדיקה כשאני מתרוממת , שמרתיעה אותי , אילן מסביר שעכשיו יהיה עוד קצת טפטוף והלך . בשלב הזה כבר הייתי מיוסרת מאוד , לא היה לי נוח בשום מצב ורק רציתי לגמור עם זה , שאלתי אם הגענו כבר לשלב של אמבט הלידה וטלי ונעמי התלבטו בניהן , כשהן ליוו אותי והדריכו בכניסה לאמבט , בסופו של דבר , אני שאלתי בחשש אם אילן מאשר והן צחקו עלי בדיעבד , שגם במצב של צירים אני מקפידה על נהלים כמו ילדה טובה ...
הלידה ;
את הכניסה לאמבט הלידה אני זוכרת מאוד במעורפל , בהתחלה זה נדמה לי כמשימה בלתי אפשרית עבור מי שבקושי מצליחה ללכת , אבל בתמיכה ובהדרכה של בעלי טלי ונעמי הצלחתי להיכנס , מה שמצחיק זה שגם בדמיונות שהיו לי עוד לפני הלידה תמיד השלב הזה לא הסתדר לי בראש ועצר את רצף המחשבה ...
בתוך האמבט בעלי התמקם על כיסא מולי ואני רכנתי על הברכיים כשהראש שלי פונה לכוון שלו והידיים שלי מחזיקות את הידיים שלו זרוע בזרוע . הצירים פילחו לי את הגוף ולא היה כבר מקום לחשש שמא אני עוצרת את התהליך , הייתה תחושה ברורה וחזקה שמה שקורה עכשיו בגוף שלי הוא לא רצוני ולא תלוי בי . אילן בדק עוד פעם אחרונה את הדופק של העובר עם הדופלר , ועדכן אותי שהכל תקין . ההנחיה הבאה שלו הייתה ללחוץ בצירים הבאים , כך שבציר הבא אני רכנתי ולחצתי אבל הרגשתי שהגוף לוחץ ולא אני , הכאב הוציא ממני צרחות חזקות נורא עד כדי כך שחששתי לעור התוף באוזניים של בעלי במקביל גם לפתטי את הידיים שלו חזק מאוד , חוששת להכאיב לו ולא מרפה . הלחץ התרכז בעיקר באזור הגב התחתון ובאזור פי הטבעת עד כדי כך שהרגשתי שמשהוא ענק עומד לצאת משם ולפוצץ את הגוף שלי לכל עבר ... באזור הנרתיק לעומת זאת בכלל לא הרגשתי כאב להפתעתי הרבה . נדמה לי שהיו עוד שניים או שלושה צירים כאלה כשאילן ממשיך להנחות אותי ללחוץ ואומר שהוא כבר ממש בחוץ . באחד הצירים האחרונים התרוממתי קצת עם הלחיצה ואילן מיהר לדחוף אותי פנימה כי הראש התחיל לצאת ואני עברתי את קו המים . אילן המליץ לי למשש ולהרגיש , אני שמאוד נרתעתי מכך חששתי אבל הבנתי את המטרה שלו לעודד אותי להמשיך ללחוץ וגם חשבתי שזה שלב מיוחד שלא יחזור , אז שלחתי יד ומיששתי את הראש השעיר שבצבץ ... בלחיצות הבאות אילן כבר תפס את העובר עד שהרגשתי רק חבל דק והוא הגיש לי את התינוק מקדימה כשהחבל כרוך בעדינות סביב הצוואר שלו , לרגע לא חששתי כי הבחנתי מיד שהחבל רפוי אבל הייתי במין תנוחה לא נוחה לאחיזה בו כי לא היה מספיק חבל כדי למשוך אותו אלי . אילן מיד התיר את החבל ורק אחרי כמה רגעים עלי נשמע ציוץ חלוש , לא בכי קורע לב כמו ששומעים בסרטים . אני ובעלי בחנו את התינוק הקטן שהונח עלי , נושמים לרווחה ועדיין לא בדיוק קולטים את גודל המאורע . אילן הציע לבעלי לחתוך את חבל הטבור אבל בעלי סרב , אני עוד חשבתי לרגע אם לחכות שהדופק יפסק , אבל כבר הייתי חסרת סבלנות אז לא התנגדתי . רק אחרי שעזרו לי לצאת ראיתי את כל המערך הרפואי שארגנו מבלי שהרגשתי על השיש לצד אמבט הלידה , שם הניחו את הבן שלנו על המשקל מדדו וניקו אותו קצת ומיד אבחנו שהוא בעלי בקטן , כלומר דומה לאבא שלו מאוד רק בקטן ... אני שמחה שכל התארגנות נעשתה ללא שהבחנתי בה , התאורה הייתה חלשה לאורך כל ההתנהלות וגם נרות ספורים דלקו פה ושם והאווירה כולה הייתה נעימה ולא רפואית ודרוכה לקראת צרה או סכנה ועבורי זה היה חשוב . אחרי שיצאתי מאמבט הלידה שכבתי על המזרון העבה מתוחה לקראת יציאת השליה , למרות שהבנתי מסיפורים שהיא לא אמורה להיות כואבת ... כשאילן הציעה לעזור לה לצאת הסכמתי כי כאמור כבר הייתי חסרת סבלנות לסיים את הכל , אילן הוא משך בעדינות , לא הרגשתי כל כאב בנרתיק למעשה לא הרגשתי כלום בכלל . אילן הניח את השליה על המשטח לפני , בדק שהיא שלמה והציע לי להביט בה אני סירבתי , כאמור מראות של איברים פנימיים טריים אף פעם לא עשו לי את זה ... בשלב הזה אילן ניקה אותי מעט ובדק אם יש צורך בתפרים , אני ציפיתי לרגע הזה בציפה דרוכה והוקל לי מאוד לשמוע שאין חתכים , אין קרעים ולא צריך לתפור כלום . מיד שיבחנו כמובן את העיסוי המסור שבעלי הקפיד לעשות לי בשבועות האחרונים להיריון , ואת התהליך המתון שהכין את האזור לאט לאט לקראת יציאת הראש , אני מניחה שגם לגודל הראש הקטן של הבן שלנו יש חלק בזה ... לעומת זאת למכשיר האפי נו אני לא זוקפת נקודות זכות מהבחינה הזו אלא רק מהבחינה הפסיכולוגית , השאלה שהכי הטרידה אותי לקראת הלידה הייתה איך יוצא משם ראש ואחריו גוף של תינוק ... האימון עם המכשיר נתן לי מושג פיזי ממשי לגבי הגמישות והיכולות של האזור , למרות שבדיעבד הבנתי שבזמן הלידה לאחר תהליך ממושך של צירים האזור מתגמש ומתרכך לקראת היציאה של הועבר יותר מהרגיל , שזה המצב שבו תרגלתי .
כשהבן שלנו הוחזר לזרועותינו ואנחנו התעסקנו בו טלי ניגשה אלי ונתנה לי הדרכה קלה לקראת ההנקה , היא עזרה לי להתמקם ולקרב את הפה הקטן של הבן שלי לחזה שלי , למרות שלא ממש הייתה פעולת יניקה על פניו נראה היה שהוא מזהה ומגיב באופן אינסטינקטיבי בפעולת יניקה עם הפה . כשהסתיים הגישוש הקל וחזרנו לבחון אותו טלי הביאה שתי צלחות עם חביתה בתוך פיתה מקמח מלא , ירקות טריים וכוס תה צמחים , עכשיו סוף סוף הרגשתי את הרעב וגם בעלי כמובן , כך שזה הגיע בדיוק בזמן . עוד קצת ארגונים והחדר חזר למצבו הקודם . כל הנוכחים עומדים ומשתאים למראה התינוק הקטן ומדברים איתנו , ההרגשה הייתה שההתרגשות אוחזת בכולם , כשאצלי במיוחד התווספה לכך גם הקלה עצומה על כך שהכל עבר בשלום . כשאילן שלח אלי מבט מחיוך והצהיר שזהו אני ולדנית שיכולה להגיעה ללדת אצלו גם בלידה הבאה נרתעתי מאוד , לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בעוד היריון שבסופו עוד לידה גם אם זו הייתה חוויה מעצימה , למרות שהכל עבר בשלום אני לא בטוחה שאוכל לעמוד שוב במתח הרב לאורך ההיריון ובכאב שבלידה שוב ...
בשלב הזה התקשרנו אל ההורים שלי ששהו בבית שלנו וחיכו לבשורות , הבן שלנו נולד עשרים וארבע דקות אחרי יום ההולדת של הסבתא שלו , וכך הוא עבר אל היום שלמחרת ... במהלך הצירים הראשונים במרכז הלידה קיבלתי מבעלי עדכון שהם הגיעו אלינו לבית ושהם יורדים עם הכלב לטיול , בהמשך כאמור פשוט לא ענינו יותר לטלפונים . גם בעלי עדכן את ההורים שלו בשיחה קצרה ונרגשת .
כשכולם יצאו נעמי ליוותה אותי למקלחת שם היא שמרה עלי בזמן שאני מתקלחת , הרגשתי מאוד חלשה ומסוחררת כך שהבנתי שיש בכך צורך . נקייה חזרתי למזרון העבה עליו בעלי שכב ושכבתי לצידו אבל לא נרדמתי בקלות , הגוף עדין כאב לי בעיקר באזור האגן ולא יכולתי להסתובב בקלות . אחרי שבעלי נרדם קמתי להציץ בבן שלנו , שהונח על ידנו על פוף גדול מוגן מכל הכוונים בכרית הנקה ענקית , הוא נראה אבוד בתוך כל הבגדים שהיו גדולים עליו והפנים המתוקות שלו היו שלוות ורגועות ...
כשחזרתי למזרון העבה דאגתי להניח מגבת מתחתי מחשש שמא אני אכתים את המצעים , בסופו של דבר כן הצלחתי להירדם למרות ההרגשה הלא נוחה והדימום . בארבע לפנות בוקר הבן שלנו בכה ובעלי ניגש אליו והרגיע אותו בעדינות , אני הבטתי בשניהם והתמוגגתי , זה היה לי ברור שלבעלי תהיה גישה אליו ושהוא יהיה אבא נהדר .
בבוקר טלי נכנסה לחדר בשקט , חוששת להעיר אותנו , אבל אנחנו כבר התעוררנו לפני כן מהבכי של הבן שלנו שהיה בזרועותינו . ההדרכה הראשונית והסבלנית שלה בנוגע להנקה נתנה לי את הבסיס הנכון לקראת ההמשך של ההנקה שהלכה והתבססה בהמשך להפתעתי הרבה ללא מכשולים שמהם חששתי כל כך . כשטלי יצאה אלין נכנס , דיברנו על הלידה חוזרים על אירועי הלילה ומעבדים אותם . החמיא לי כשאילן ציין שבדיעבד למרות כל החרדות והפחדים שלי הייתי בסדר גמור , לא יותר מבוהלת או היסטרית מכל יולדת אחרת שהוא ראה ...
את ארוחת הבוקר אכלנו בחצר כשהסלקל של הבן שלנו מונח על השולחן , חיכנו עד שהצטרפו אלינו נעמי ובעלה . עוד קצת תמונות , פרידה חמה מכולם ונסענו לכוון בית חולים לניאדו שם היינו אמורים לעבור תהליך קצר של רישום ושחרור שהתארך לאור העובדה שאת הכל רשמה גוי של שבת ולכך נוספה עוד קצת פרוצדורה של שחרור באותו היום שבו מגיעים מלידת בית ... בעיה מעיקה במיוחד התגלתה כשפגשנו בדוקטור נחמיה שהיה אמור לאשר את השחרור שלי , הוא התעקש לבצע בדיקה וגינאלית למרות שהסברנו שנבדקתי על ידי רופא מיד לאחר הלידה ושאין בכך צורך , כשראיתי שהוא לא מוותר נכנעתי ונתתי לו לבדוק , להפתעתי הרבה הוא ראה קרעים וחתך שצריך לתפור במידי , זה היה אבחון מפתיע מאוד לא רק בגלל שהוא היה הפוך לחלוטין מהאבחון של דוקטור אילן הלוי אלא גם בגלל שאני לא הרגשתי כל כאב או צריבה באזור , גם לא כשהלכתי לשירותים . בנוסף לכך הוא גם ציין שיש חתיכה קרועה שצריך לתפור , כנראה קרום הבתולים , אבחנה מוזרה מאוד לטעמי האישי , במיוחד לאישה אחרי לידה שאיבדה את בתוליה מזמן , לפחות לפני תשעה חודשים ... די מהר התעשתתי על עצמי התלבשתי ואמרתי לו שזה לא נראה לי הגיוני ושאני לא נותנת לו לתפור כלום עכשיו , שאני סומכת במאה אחוז על האבחנה של דוקטור אילן הלוי ושהאבחנה שלו לא נראית לי נכונה . הוא מיד פתח בהפחדות שכל כך אופייניות לרופאים מסוימים [ היום אחרי שהכרתי את דוקטור אילן הלוי , שהגישה שלו היא בהחלט מיוחדת , אני כבר לא עושה הכללות על אנשי מקצוע מתחום הרפואה ] והזהיר אותי מפני זיהום שיכול להוביל אפילו למוות , את כל זה הוא גם טרח להכתיב לגוי של שבת ולהחתים אותי על כך בטופס שחרור [ התמיה אותי קצת שאת כל הכיתוב עשתה הגוי של שבת עבור הרופאים והאחיות אבל את חתימתנו עשינו במו ידנו , מסתבר שאפשר לעגל פינות גם ביום שבת , אבל אין לי כל תלונה כי שמחתי ששוחררנו לפני צאת השבת ... ] לפני שהלך הוא עוד טרח למסור דרישת שלום לאילן בטון שהסגיר כעס וקנאה . בדיעבד הסתבר שאילן כמובן מכיר אותו ושזה היה סוג של פוליטיקה פנימית שהוא בחר להשליך עלינו ואנחנו פשוט נקלענו אליה שלא מרצוננו ... בשלב הזה הבחירה הנכונה שלנו במרכז הלידה התעצמה , אני הרגשתי שניצלתי מרולטת בית החולים בלידה שלי , כי אם הייתי נופלת לידים שלו אני מניחה בוודאות שהלידה שלי הייתה נראית אחרת ...
טעות מהותית שאני עשיתי באותו ביקור זה שעליתי את המדרגות ברגל , לא ידענו שיש לנו אפשרות לקרוא לגוי של שבת שיפעל עבורנו את המעליות שהיו נעולות , את אותה הטעות עשיתי גם כששוחררנו , הפעם קראנו לגוי של שבת אבל משזה בושש להגיע התייאשנו וירדנו ברגל ... כך יצא שהגעתי הביתה שפוכה וכאובה עם כאבים שלא היו לי אחרי הלידה אלא כתוצאה מהמאמץ שבעליה ובירידה של המדרגות , אבל עם תינוק מתוק בסל קל :)
סיכום זמן ;
מוזר שלא עשיתי את זה עד כה [ כבר ספטמבר 2009 ] , שלא חישבתי את משך הצירים , נתון שחששתי מפניו עד מאוד ובדיעבד לא לחינם , זה אכן לא קל להיות נתונה במצב של אי נוחות עד כדי סבל במשך שעות רבות . החל מהשעה שלוש בלילה ביום רביעי , עד לשעה שלוש בצהריים ביום שישי עברו 36 שעות , אם אני לא טועה בחישוב , בהם הרגשתי צירים ברמות שונות ובתדירות שונה ולא ישנתי אלא ניקרתי בלבד . עוד תשעה וחצי שעות עם צירים הולכים וגוברים מתווספות מרגע הפתיחה שסימנה את תחילתה של הלידה הפעילה עד לרגע הלידה . בסך הכל 45.5 שעות של צירים ללא שינה , פלא שאחר כך הייתי כל כך עייפה למשך תקופה כל כך ארוכה , במיוחד בהתחשב בכך שלא התאפשר לי להשלים את החסר ...
תודות ;
תודה לבעלי האהוב ;
כשהתחלנו לדבר על חתונה , הבהרתי באופן חד משמעי שאני לא מתכוונת להביא ילדים לעולם בעצמי , העליתי את החלופות ותיארתי לעצמי שהוא יבטל את כל הרעיון וייפרד ממני , אבל הוא נשאר לצידי , מאמין בי מבין אותי ומעודד . לרגע אחד לא הרגשתי שהוא מאיץ בי או לוחץ . בהחלטות לקראת הלידה היינו שותפים מלאים , אספנו חומר כל אחד לחוד העברנו אותו בנינו וקראנו אותו ביחד . לקראת הליווי הרפואי הפרטי חסכנו כבר בחתונה צנועה , לאורך ההיריון השתדלנו להצטמצם וגם בחבילת הלידה לא התפרענו ולמזלנו הרב ההורים שלנו בחרו לכסות את ההוצאה הזו , כך הצלחנו לעמוד כלכלית בהוצאה הגדולה שהייתה כרוכה בבחירה ללדת במרכז ג'ארה דולה שמבחינתנו הייתה שווה כל אגורה , בייחוד לאור העובדה שאני לא ראיתי דרך אחרת שבה אוכל ללדת ...
לאורך הלידה בעלי ליווה אותי כדולה שלישי , תומך מבין ואוהב נמצא לצידי כל הזמן . החוויה שעברנו ביחד קירבה בניינו , ההערכה שלי אליו גדלה והאהבה שלי אליו התעצמה .
תודה לדוקטור רונית רוטברט – הפסיכולוגית שלי ;
אל דוקטור רונית רוטברט הגעתי בגישה שלילית , לא מאמינה שטיפול פסיכולוגי יכול לגרום לי לשנות את דעתי וללדת . רונית , שכמובן הבחינה בכך , הלכה איתי צעד אחר צעד בסבלנות . היא ראתה את כל המכלול המורכב שלי והתייחסה אלי ולא רק אל החרדה שלי מפני הלידה , כפי שהנחתי מראש שתעשה . תמיד הייתה זמינה עבורי , לא איחרה ואף פעם לא חתכה את המפגש אם היינו באמצע קו מחשבה או רעיון . היא נתנה לי את ההרגשה שהיא פה בשבילי , באופן שחיזק את האמונה שלי באנשים . כשהחזקתי בידי את התינוק , קולטת שזה הבן שלי ושאני אמא ,הבנתי שיש לה חלק גדול מאוד והרגשתי שהוא פה בזכותה .
תודה לדוקטור אילן הלוי – הרופא המיילד שלי ;
את תוכנית הלידה הארוכה שכתבתי לא הרגשתי שיש צורך לתת לדוקטור אילן הלוי לקרוא , למען האמת כתבתי אותה רק למקרה שהוא לא יהיה ואני אאלץ ללדת בבית חולים לניאדו , וזה מפתיע מאוד כשזה בה ממני , עם כל החששות שלי , אבל זה מובן מאליו כשמכירים אותו , את הגישה הפתוחה שלו , את האמונה שלו בנשים וביכולת שלהן ללדת . לתחושתי הגישה הנעימה שלו וההבנה שהוא משדר כלפי נשים הרות , למרות היותו גבר שמעולם לא ילד באה מתוך כבוד . בחרתי בו כמלווה ללידה למרות היותו רופא , שכן מרופאים אני נרתעת , והוא הצדיק את הבחירה . לאורך ההיריון הוא עקב אחרי ההתפתחות של העובר ושלי באופן מקצועי ופה ושם הצליח להרגיע אותי כשסף החרדה שלי עלה . לאורך הלידה שלי הוא היה נוכח במינימום הנדרש לא התערב ולא הפריעה לתהליך הטבעי שהתקדם מעצמו , רק בדק מדי פעם שהכל מתנהל כשורה . בסופו של דבר הוא תפקד כמיילדת בלבד , אבל עצם הידיעה שרק הוא ילווה אותי בבית חולים כרופא צמוד במקרה הצורך הרגיעה אותי עד מאוד , ולהרגיע אותי זה לא פשוט .
תודה לטלי מקור – הדולה שליוותה אותי במים ;
טלי לא הייתה חלק מהתכוניות שלי לקראת הלידה , לא חיפשתי דולה אנושית וחמה אלא רופא פרטי שיהיה גם מילד ואפשרות ללדת במים . כשהגענו להתרשמות ראשונה מהמרכז היא הצטרפה לשיחה , אבל אני לא הבחנתי ביכולות שלה אז . בדיעבד היא הייתה הגורם הכי משמעותי בלידה שלי . היא הייתה שם במגע אוהב ואימהי , שהיה לי חשוב מאוד , אולי עוד יותר לאור העובדה שלא הרגשתי שאמא שלי יכולה ללוות אותי ברגע הזה ... היא הבינה אותי בדרכה העדינה המתחשבת והאכפתית , היא עודדה אותי והשרתה עלי הרגשה רגועה , פעמים רבות בשלב הצירים מצאתי את עצמי מחפשת את מבטה ומוצאת את עיניה הצוחקות שהייתה בהן הבנה ואהבה שעזרו לי להמשיך . בנוסף לכך היא עיסתה אותי בגב התחתון לאורך כל הצירים ועל כך אני מודה לה מאוד . לפני שהכרתי אותה וזכיתי לחוויית הליווי שלה בלידה שלי , לא חשבתי שאפשר לדבר במונחים של אהבה על איש צוות רפואי שמיילד וגם לא על דולה .
תודה לנעמי גבע ברקאי - הדולה שלוותה אותי ביבשה ;
נעמי הצטרפה אל הצוות בהמלצת אילן וטלי שהעריכו נכונה את היכולת שלה לתמוך בי לאורך הלידה . תפקידה היה לתמוך בי ביבשה והיא מלאה אותו נאמנה , בשיחות הכנה לפני הלידה בטלפון ובמפגשים פנים אל פנים , בתמיכה לכל אורך הלידה שכללה עידוד ועיסוי בשלבי הצירים המוקדמים כשעוד לא נכנסתי למים , עיטוף במגבת חמה ברגע שיצאתי מהמים וליווי שכלל עיסוי של הגב התחתון לאורך כל הדרך עד לשירותים , ותמיכה במקלחת הראשונה שלי אחרי הלידה . את הכל היא עשתה באהבה ונתנה לי תחושה נעימה גם כשהרגשתי שאני מבקשת יותר מדי .
תודה לדוקטור דקל אייל – הגניקולוג שלי ;
אל דוקטור דקל אייל הגעתי בהיותי רווקה לצורך מעקב גניקולוגי רגיל , כל מה שציפיתי ממנו היה לקבל מרשם לגלולות למניעת היריון . אבל אייל טרח מעבר לכך וכך רכש את אמוני , כך יצא שבאחד המפגשים שלנו העליתי את נושא החרדה שלי מלידה , בעצם לראשונה מול איש מקצוע מתוך הבנה שיש לי בעיה . הוא המליץ לי לגשת לטיפול קוגניטיבי קצר שעשוי לעזור . לא בטוח שהוא מודע לתרומה שלו למרות שליווה אותי בשני השלישים הראשונים של ההיריון ואני מקווה שעוד יזדמן לי להודות לו על כך באופן אישי בביקור הבא . נדיר למצוא רופא שלא רק מעביר את הכרטיס המגנטי אלא גם מישיר מבט אל המטופל בכבוד ועל כך הוא ראוי להערכה .
תודה לבנות בקומונות חרדות מלידה ;
חלק בלתי נפרד מהטיפול הפסיכולוגי היה החשיפה שלי בפני הקומונה שנעשה על ידי דוקטור רונית רוטברט . ברגע שמצאתי בנות נוספות שיש להן את אותה חרדה הוקל לי , אני יודעת שאומרים צרת רבים נחמת שוטים , אבל במקרה הזה זה נכון באופן חלקי בלבד . למצוא נשים שחשות כמוני והתגברו ובחרו ללדת בסופו של דבר עזר לי לראות את האפשר , מעבר לכך שיש עוד שחרדות כמוני .
בהמשך נחשפתי גם לפורום תמיכה היריון ולידה , שגם בו מצאתי ווידויי פחד בכמות גדולה מאוד יחסית למה שציפיתי . ההבנה שלידה היא לא נודע שכולן חוששת מפניו לראשונה וגם לקראת הלידות הבאות שם את הכל בפרופורציות הנכונות . היום אני מבינה שזה מאוד טבעי לפחד מהלידה , שזה כמו חשש לקראת ניתוח שלא ברור לנו מה סיכויי ההצלחה שלו , וזאת לאור העובדה שלידה הפכה להליך רפואי והיולדות בארץ שבויות ברולטה כשהן מגיעות לבית החולים . לכאן נכנס פורום לידות טבעיות וביתיות , שעוד יותר חיזק את ההבנה שלי שלידה היא הליך פיזי טבעי שיתרחש גם ללא צוות רפואי . האמונה שהגוף הנשי יודע ללדת נבנתה אצלי בזכותן ובזכות הספר לידה פעילה שקראתי בו בשקיקה . בנוסף לכל זה הבנתי שהסיפורים של לידות שהתקדמו באופן טבעי והסתיימו ללא סיבוכים פחות נפוצים , אולי כי הם פחות דרמטיים ונדמה ליולדות שהן פחות מעניינים , ואולי כי בכל מקרה לידה זה בהחלט חוויה כואבת שאי אפשר להתעלם ממנה וכל אחת נוטה להעצים את הסיפור שלה גם כשיילדה לכאורה באופן טבעי . בכל אופן נדמה לי שלידות טבעיות הן הרוב המכריעה גם בין כותלי בית החולים ברוב הלידות וזו לא הייתה תחושתי לפני כן , על סמך הסיפורים ששמעתי חשבתי שאחוז ניכר מהלידות מסתיימות בניתוח קיסרי או באיזו שהיא התערבות רפואית . בהיכרות עם הבנות בקומונה למדתי שהפן הפיזי הוא רק אחד מתוך מגוון הסיבות לפחדים לקראת לידה והורות , אבל עבורי הוא היה המשמעותי ביותר .
לדעתי האישית קיומה של הקומונה הזו חשובה מאוד והמנהלות שלה עושות עבודת קודש . עזרו לי במיוחד אותן שיחות טלפון מהריונית בפוטנציה [ כינוי בקומונה ] שגרמה לי באמצעות הכנות שבה חשפה בפניי את הסיפור האישי שלה , להבין שאני יכולה לדשדש בפחד עוד שנים , שאף פעם זה לא יהיה הזמן המתאים ושכדאי לי לשבת עם עצמי ולהחליט מה אני רוצה לעשות . היא גם זו שנתנה לי את העצה המשמעותית ביותר , לקחת את שרותיו של רופא פרטי שילווה אותי לאורך כל הלידה , עצה שבאה מתוך הבנה אישית עמוקה של מצבי , כמי שעברה את אותה חוויה עם אותן חרדות , עצה שהקרובים לי לא יכלו לתת לי , במקרה הטוב הם רק פטרו אותי במשפט הסתמי ; אבל הרי כולן יולדות בסוף ...
היה הראשון להגיב למאמר זה