בתאריך 27/09/07 נולד בני השני - אריאל, בלידת מים, במרכז "ג'אהרה דולה"
בליווי צוות מקסים ומקצועי, בראשו של דר' אילן הלוי, ובעזרתן של טל מקורי
- מטפלת במים ונעמי ברקאי - דולה.
כיצד הכל התחיל?
למעשה, המפגש עם דר' אילן הלוי היה לגמרי מקרי - במהלך תקופת ההיריון
טופלתי ע"י דר' דורון קרייזר, שאמור היה ללוות גם את תהליך הלידה, אלא
שבאותו השבוע רצה הגורל ודר' קרייזר שהה בחו"ל. לדר' הלוי הגעתי בהפנייתו
של דר' קרייזר (לאחר שבקשתי כי ידאג עבורי לרופא מגבה בשבוע שלא ישהה
בארץ).
ביום ראשון 23/09/07, יצרתי קשר טלפוני עם אילן ולאחר שיחת היכרות קצרה, קבענו להיפגש.
ואכן, למחרת היום, נסעתי יחד עם דורון (בעלי) בשעות הערב המאוחרות
לקליניקה של אילן. בקליניקה שוחחנו קצרות אודות ההיריון הקודם והנוכחי,
אילן ביצע לי אולטרסאונד והעריך את משקלו של העובר: "נראה כמו 3 קילו מאה,
אבל הוא פחות... 2.940 קילו ליתר דיוק". לשאלתו, האם אני יולדת עם אפידורל
השבתי בשלילה, ולפיכך הציע לי אילן את האפשרות ללדת בלידת מים אצלו במרכז
הלידה הטבעית. אני חייבת להודות כי התגובה הראשונית שלי (ושל בעלי) להצעתו
הייתה די מהוססת, בעיקר לאור העובדה שהמחשבה על לידה כזו לא חלפה במוחנו
אף לא לרגע קודם, ולכן די הופתענו מן ההצעה. לפני שנפרדו דרכינו, הציג
בפנינו אילן את המרכז ללידה טבעית: לרגע חשבנו שהתבלבלנו והגענו לצימר
ברמת הגולן... ואכן, מרכז הלידה הוא צימר גדול, המחולק לשניים (בחלוקה
גסה): בחלקו האחד מצויה בריכה גדולה - הלא היא בריכת הצירים: שם שוהים עד
לפתיחה גמורה והתחלה של לידה, כאשר בחלקו השני של הצימר מצויה בריכת הלידה
אליה עוברים לקראת הלידה עצמה ובתוכה למעשה מתרחשת הלידה. סמוך לבריכת
הלידה מצויה פינת זולה אליה עוברים בתום הלידה למנוחה והתאוששות. חשוב
לציין כי לכל אורך הפגישה עם אילן שררה אווירה נינוחה, ורגועה אשר השפיעה
רבות על החלטתנו "ללכת על" לידת מים.
הגיע הרגע...
יום חמישי 27/09/07, שעת בקר מוקדמת, אני לא ממש בטוחה שמדובר בצירים (על
אף שזוהי כאמור, לידתי השנייה). בשעה 8:00, כבר ברור לי שמדובר בצירים
סדירים כל חמש דקות. אני מצלצלת לאילן שמבקש מאיתנו להגיע אליו לקליניקה
על מנת לוודא שאכן מדובר בלידה פעילה ומשם נחליט לאן מועדות פנינו. אנחנו
מגיעים ב- 9:30, אילן מקבל את פנינו ואומר: "אני רואה שאת כאובה", ואני
משיבה בחיוב: "מאד... ". מבדיקתו עולה כי יש פתיחה של חמישה סנטימטרים
ומחיקה של 80% - משמע אני בלידה פעילה!. אילן מבקש מאיתנו להחליט אם
אנחנו בוחרים להישאר או לנסוע לבית החולים. הוא משאיר אותנו לבד ולאחר
התייעצות קצרה עם בעלי אנחנו מחליטים ללכת על זה ... לידה במים!!!. אני
מצלצלת לאמא שלי ואומרת לה שאנחנו נשארים אצל דר' הלוי ומתכוונים ללדת
אצלו במרכז הלידה הטבעית, והיא כמעט משתגעת מהמחשבה שאנחנו לא הולכים לבית
החולים: "מה קרה לכם?, השתגעתם? חן אני מבקשת ממך תיקחו את עצמכם וסעו יחד
עם הרופא לבית החולים...". אני מנסה להרגיע אותה: "אמא, תירגעי, אנחנו
נשארים אצלו, הכל יהיה בסדר, תבואי לפה ואל תדאגי". עוברות דקות ספורות
ונעמי הדולה מגיעה. היא מציגה את עצמה בפנינו בנועם (כשמה כן היא) ואני
פונה אליה ואומרת: "נעמי, בת כמה את? את נראית כל כך צעירה..." צעירה
במראה, אך מסתבר כי היא למודת ניסיון רב כדולה. אני זוכרת שהיא ביקשה ממני
רשות לפני שנגעה בי, ולאחר מכן הקפידה לוודא שמגע העיסויים בגב התחתון
בשילוב השמנים, אכן עוזר לי. בשלב מסוים נכנסתי לבריכת הצירים עם טל
(המטפלת במים) אשר הקפידה גם היא לעסות את גבי התחתון בתוך המים בזמן
צירים, אפשרה לי את המנוחה בין הצירים, שילבה בהתאם לרצוני תרגילי ציפה
והרפיה בתוך המים, ובעיקר הקלה עליי רבות במעבר בין הצירים. בשעה 11:30,
יצאנו מבריכת הצירים לבדיקה של דר' הלוי שהראתה כבר פתיחה של 9... בשלב זה
הוא מחליט לבקוע את המים ומשם נכנסתי לבריכת הלידה. אני מרגישה דחף ללחוץ
וכאבים חזקים בכל ציר שאני חווה, הצירים ארוכים יותר וכואבים יותר, אני
מרגישה שאין לי כבר כוח, שאני לא עומדת בזה. מדי פעם אני שואלת את אילן
"נו, מה קורה?, מה דעתך?" והוא בחיוך תמידי אומר שהכל בסדר, שאני יולדת,
שאוטוטו הוא יוצא, שאני בשליטה. כשאני בתוך המים הוא בודק עם דופלר את
דופק העובר ומרגיע שהכל מאה אחוז (דופלר הוא מכשיר אשר דרכו מאזינים מתחת
למים לדופק העובר). הדקות עוברות וזה נראה כמו נצח, עוד ציר ועוד ציר.
נעמי מעודדת כל העת ואומרת לי שאני מתקדמת, שאני חזקה, שעוד קצת ואני
אחבוק את התינוק שלי. מדי פעם אימי ואחותי מגיחות פנימה ומשתדלות לשדר לי
תחושת ביטחון וחוזק: "את גיבורה, אין עלייך..." (על אף שנראה היה ששתיהן
עומדות להתמוטט בכל רגע...).
כל העת דורון בעלי, לא זז ממני, משתדל להרגיע אותי ולעודד, נמצא בקשר עין עם אילן שמסמן לו במבט - בציר הבא התינוק בחוץ...
כעבור שניות ספורות מבשר לי אילן: "חן, הראש בחוץ..."
בשעה 12:12 בדיוק, הגיח אריאל לאוויר העולם, בריא ושלם, נסיך אמיתי, ילד מים, אח לרועי!!!!
כולם מאושרים, שמחים ומרוצים, זהו, עשינו את זה... זה מאחורינו!!!!
אריאל נולד במשקל 2.930 ק"ג - עשרה גרם פחות ממה שצפה אילן... פשוט מדהים!!!
אין מילים בפי לתאר את החוויה והתחושות שהציפו אותי באותם רגעים. בזמן
כתיבת סיפור הלידה, שבועות ספורים אחרי, התחושות הן כל כך חזקות ומגוונות:
הקלה, שלווה ואושר לצד שמחה, ביטחון ואהבה.
לא אוכל לסיים, מבלי להודות לצוות המופלא אשר ליווה אותי: אילן - רופא יקר: תודה על חווית לידה מדהימה, על היחס
החם והאנושי לו זכיתי במהלך הלידה ולאחריה. מי ייתן ותמשיך לעסוק במלאכתך
במסירות, חיוך ואהבה גדולה מהחיים.
טל ונעמי - תודה על כך שבזכותכן הלידה הייתה חוויה
מיוחדת, אחרת ובלתי נשכחת. תודה על שתמכתן פיזית ונפשית ועזרתן לי להקל על
הכאבים עד כמה שניתן... תודה שליטפתן ומחיתן את דמעותיי ברגעי המשבר ונתתן
לי את הכוח להמשיך הלאה...
משפחתי - בעלי דורון, אמי ואחותי היקרים: תודה מקרב לב על כך, שלמרות
הקושי לראות אותי כואבת, עמדתם לצידי חזקים ואיתנים ושלחתם לי אנרגיות
חיוביות, כוח ואמונה ללדת את אריאל הנסיך שלנו !
באהבה והערכה רבה
משפחת דז'לדטי
חן ודורון
רועי ואריאל
תגובות (1)